top of page
  • תמונת הסופר/תקרן הרטמן

"זמן מת" בתהליך היצירה - על המתנה, תקיעות, שמיטה והבשלה


תהליכי יצירה בטבע - חריץ בעץ, שכבה פנימית וקליפה חיצונית, שרף

בכל תהליך יצירה ובכל תהליך כתיבה ניתקל בתופעה שנקראת "זמן מת". זמן מת הוא זמן או שלב שיש בו אי-עשייה, הפסקה, המתנה, ספק, תקיעות ואפילו שמיטה של היצירה או תהליך היצירה. לפעמים השלב הזה הוא טכני - כי אין לנו זמן, כי משהו אחר בחיים חטף אותנו, כי אנחנו בהמתנה לגורם אחר שקשור בתהליך היצירה (עריכה, הפקה, מימון), ועוד. לפעמים העצירה או התקיעות תגיע מתוך מקום מהותי ורגשי יותר של צומת דרכים (שאלות שעולות ולייצרות התלבטות כמו לאן להמשיך ואיך), ספק או חרדה שעולים, הימנעות, ועוד

עצירה כנקודת משבר, כסכנת מוות

לא משנה מה הסיבה לעצירה או לתקיעות שמופיעה בזרימת התהליך, אנחנו לרוב נחווה אותה כקושי, כנקודת משבר. עצם הסיווג של השלב הזה כזמן "מת" מעיד על הקושי והביקורת שעולים בנו. זמן מת נחווה לא אחת כבזבוז של זמן, כתקיעות, כהפרעה מיותרת וכן כסכנה לתהליך וליצירה. סכנת מוות. אם נביט עמוק יותר נראה שעצירה ושהייה מפחידים אותנו באופן כללי באורח החיים שלנו ומסווגים כתופעה לא רצויה אשר עשויה להוביל לבזבוז, לכישלון, לאובדן. עבור רבים מאיתנו עצירה, הפסקה, שהייה או אי עשייה נחוות כמוות קטן, ומעוררות ביקורת, שיפוטיות וחרדה. מה שעולה שם הוא פחד גדול - מה אם לא אצליח לחזור לתנועה, לכתיבה, ליצירה? מה אם אפסיק לגמרי? מה אם זה הסוף ולא רק שלב בדרך? האיום על חיי היצירה שלנו ממשי ומוחשי. הוא מפעיל הכל - פיזית ורגשית.


עצירה והרפייה בטבע

אם נתבונן בטבע סביבנו ובטבע הגופני שלנו נוכל להסכים שככה זה וזה מאוד טבעי - שאין התקדמות ליניארית עקבית ורציפה, שלכל יצור חי ולכל תהליך יש עליות ומורדות, תנועה ועצירה, ערות ושינה, דריכות והרפיה, פריחה ונשירה, קדימה ואחורה, התרחבות וכיווץ, שאיפה נשיפה והפסקה קטנה ביניהן. מחזוריות של חיים-מוות-חיים. הזמן בו זרע נובט וצומח מתחת לפני האדמה נראה כמו "כלום לא קורה" מעל פני האדמה. כשאת מלווה תהליכים של אחרים את יודעת שכל הפסקה או אי-עשייה היא זמן הבשלה הכרחי לקראת השלב הבא. את יודעת שיש ערך ותפקיד לשהייה, לשמיטה. אבל כמעט תמיד זה משהו שנוכל להכיר בו רק בדיעבד. כך או כך, זה לא באמת מנחם אותנו כשאנחנו בתוך זה. בתוך המנהרה החשוכה של התקיעות, השמיטה או אי העשייה. זה קצת כמו לנסות לקבל את המצב כשאת בחודש תשיעי ורק רוצה שהדברים יזוזו כבר. זה קצת כמו שאומרים לך לחשוב חיובי כשאת במקום קשוח ולא אופטימי בכלל. זה קצת כמו שאומרים לך הכל בסדר אין מה לפחד. ברור שיש מה לפחד, זה מפחיד. ברור שיש סיבה טובה לדאגה, הדברים לא מתקדמים כמו שרצית או חשבת. ברור שאת רוצה להתקדם, יש לך יצירה ואת רוצה להוציא אותה לאור. ברור שאת לא רוצה להיכשל, לאבד, לא להשלים את היצירה.


להסכים לשהות, להעז לשמוט


בתהליך היצירה הנוכחי שלי יש המון ימים ולפעמים גם שבועות של אי-עשייה. ימים שלמים שאני לא נוגעת בקובץ של כתב היד, שאני לא פותחת את הדרייב, שאני לא מתקדמת עם הפרקים, שאני מתנתקת מזה או לחילופין חופרת לעצמי וחושבת על זה כל הזמן, אבל פשוט לא עושה את זה ולא מגיעה לזה. מרוב שאני לא יודעת איך בדיוק זה יגמר, מרוב שיש עוד הרבה עבודה, מרוב שהחיים עמוסים ודחופים יותר,

מרוב שיש הרבה שאלות פתוחות, מרוב שצריך עוד זמן, מרוב שאני רוצה כל כך להתקדם, להצליח, מרוב שאני לא בטוחה, מרוב שאני פוחדת להיכשל. מרוב כל אלו אני משותקת ונמנעת, ופשוט לא מגיעה לקובץ. לא תמיד אני מצליחה לקבל את זה. רוב הזמן לא, לפעמים לגמרי כן. אני נעה בין חפירה וביקורת עצמית, לקבלה. בין חרדה ושאלות של מה יהיה להסכמה. לשהייה. בשלב הזה בקליניקה אני בדרך כלל אומרת: מה שקורה כרגע הוא ממילא מה שקורה כרגע.

כש"כלום לא קורה" - זה מה שכן קורה עכשיו.


לפעמים כדי להמשיך ליצור נצטרך להסכים לא ליצור. נצטרך להסכים לעצור. אבל ההסכמה הזו צריכה הקשבה ונוכחות. לפעמים היא מבקשת הנחייה וליווי תומך. כי יש חלק בתוכנו שמפחד לשמוט, לעצור, להרפות, אז הוא צועק ומפעיל אותנו. הוא מלא ביקורת כלפינו וכלפי העולם, הוא מאיץ כל הזמן: נו, מה יהיה? נו תעבדי כבר. הוא מפחד ממש. הוא חלק שתפקידו לשמור עלינו מפני מה שיהיה אם לא יהיה.

אז אנחנו קודם כל מקשיבים לו. וכשמגיע שלב כזה בתהליך שבו כלום לכאורה לא קורה ולא הולך, אנחנו מסכימים לו לרגע ומשתדלים לנשום מולו, לחקור אותו בסקרנות, להסכים לפחד, לאבד לשמוט - כדי להבשיל לשלב הבא, כדי להרפות מול היעדר התנועה, כדי לקבל את מה שקורה ממילא ולהיות שם בנוכחות וקבלה, כדי להבין לעומק מה יעזור לנו שם. איך עושים את זה? עושים מקום לכל מה שצועק ומתריע שם בתוכנו, עושים מקום לכל החלקים שרוצים להמשיך, לנוע, להתקדם, להגשים וליצור,

עושים מקום גם לאותו חלק שלא יכול לנוע כרגע, שתוקע את כולם ומאשימים אותו עושים מקום גם לאפשרות שזה לא ימשיך, שזה לא יצליח. נותנים הכרה וייצוג בחדר לכל החלקים, לכל מה שפועל ומפעיל בשדה שלנו. ומניחים ייצוג ליצירה ולכל מה שקורה בתוכנו ובשדה שלה. מה כל חלק אומר שם? מפני מה הוא שומר? מה מעלה בנו השהייה? מה היא מזמנת לתהליך היצירה? מה יש שם שעוצר, ששומט, שלא יכול כרגע לנוע הלאה? מה יש במערכת ומה קורה אצל שאר הגורמים שקשורים בתהליך היצירה? מה מתחבא מתחת ומבקש ביטוי והכרה?

אילו משאבים זמינים לנו בשלבים האלו?

למה אנו זקוקים?


אני תמיד זקוקה שם לעוד עין טובה, לעוד יד מלווה, אני בעיקר צריכה לא להיות בזה לבד.

מוזמנים ומוזמנות לבוא, לברר את זה יחד, לא להישאר לבד בכל שלב של תהליך היצירה.


קרן.


Σχόλια


הרשמה לרשימת תפוצה

מזמינה אותך להישאר בקשר ולהצטרף לרשימת התפוצה שלי
לקבלת עדכונים על אירועים, השקות, מפגשי שירה, תהליכי כתיבה וסדנאות כתיבה והתמקדות.
פה ושם אשלח הרהור, שיר או פוסט - תלוי מה יעלה בשדה הרחב של החיים והשירה.
בכל מקרה, מבטיחה לשמור על תדירות הולמת ושפויה, ומקווה שהמייל ממני יהיה כמו משאב של מילים טובות.

bottom of page