• קרן הרטמן

מה קורה לנו כשאנחנו מתישבים לכתוב? כתיבה ופינוי מרחב בהתמקדות



מה עובר לנו בראש ובגוף כשאנו מתיישבים (סוף סוף) לכתוב?

קורה שם משהו מעניין.

נכון, לפעמים זה זה לא בדיוק מעניין, אלא מתסכל נורא או מציף,

וכן, זה גם עושה תחושה של כובד בגוף, חנק, בלבול, כיווץ...כל הכיף הזה.

מה שבדרך כלל קורה זה שעולים הרבה קולות פנימיים בבת אחת.

כתיבה ושיווק הם מפגש בלתי פוסק עם קולות פנימיים (מוכרים או חדשים) שלנו:

כשאני יושבת לכתוב פוסט או מאמר עולה הקול הביקורתי שאומר: "זה לא מספיק טוב",

עולה הקול שפוחד שלא נצליח, שזה לא יביא ל"תוצאות".

עולה הקול הדחוי שאומר: "לא יקראו, לא יאהבו, לא יבינו".

עולה קול חסר סבלנות שמזרז ואומר: "נו קדימה, פשוט תכתבי!"

ויש את הקול הנוזף שאומר: "את צריכה לשווק יותר, את צריכה לכתוב עוד".

לעיתים עולה תוך כדי כתיבה איזה חלק שחושש מהחשיפה.

זה חשוף לצאת החוצה, להזמין אלינו לקליניקה, להגיד שאני טובה בזה, להסביר למה זה יועיל, לפרסם המלצה... זה חשוף מדי עבורי לפעמים. זה פחות טבעי לי אולי.

ועולים עוד כל מיני חלקים: שרוצים להתחבא, לדחות למחר, לתת למישהו אחר לעשות את זה במקומי, לא להתעסק בזה בכלל.

הקולות הפנימיים של התהליך שלך

שיווק וכתיבה, כמו כל תהליך התפתחותי, הם מפגש מחודש עם קולות וחלקים פנימיים בתוכנו.

אז אפשר לנסות להקשיב להם.

כי כולם נורא רוצים משהו עבורנו, וכל אחד מושך לכיוון אחר.

אפשר לנסות לרגע לעשות להם מקום כדי להקשיב להם.

"מה זה יעזור לעשות להם מקום?" אומר קול ביקורתי בתוכי.

אני לא יודעת. אני עושה מקום גם לקול הזה. ונזכרת שאיכשהו זה תמיד עוזר.

זה לא פותר, אבל זה מבהיר משהו, זה מקל.

אז אני עושה מקום לכולם לעלות, ואז מקשיבה להם אחד אחד.

החלק שיודע, החלק שרוצה

ולצד כל הקולות האלו, שחוששים, מבקרים, מדחיינים, יש את הקול שיודע.

שיודע בשביל מה אני עושה את זה, שאוהב את מה שאני עושה,

שיש לו תמונה פנימית בהירה של העבודה שלי בקליניקה, ואיך זה מרגיש נכון בגוף, קול שנורא רוצה לטפח, להזין ולפתח אותה.

זה הקול של הרצון הפנימי העמוק.

ועם הקול הזה אני מתעכבת עוד רגע, גם כשכל הקולות האחרים ממהרים, נוזפים, מפחדים וצועקים נורא.

גם כשהוא לא נוכח ולא נשמע, אני מחפשת אותו שם ביניהם, כי אני יודעת שהוא שם.

כמו שמחפשים איזה ילד מבויש ומסתתר שנורא רוצה לבוא, אבל זקוק ליד מלווה, להקשבה ותמיכה.

אני מחפשת אותו וקורצת לו, "אני רואה גם אותך".

"אני כאן גם איתך".

ומשהו בכיווץ מתרחב לרגע. נרגע.

משהו מתאפשר.

תרגיל בפינוי מרחב

אז בפעם הבאה שאתם מתיישבים לכתוב או חושבים על משימות השיווק שלא הספקתם או מהרהרים בשיווק בכלל, נסו לעשות את זה גם.

בהתמקדות קוראים לזה פינוי מרחב. אנחנו מפנים מרחב לכל מה שמציף ודוחק ונמצא שם לעלות.

כתנאי ליכולת שלנו להכיל ולהקשיב. כצעד ראשון כדי לתת הכרה לכל קול וחלק פנימי, כדי להרגיע את המערכת לרגע ולמיין את כל מה שיש בנו עכשיו - לפני שנעמיק עם איהז חלק אחד.

יש כמה וכמה דרכים יצירתיות לעשות פינוי מרחב. הנה אחת בהקשר שלנו:

קחו כמה פתקים צבעוניים, שבו בצורה נוחה ועיצמו עיניים. תנו לגוף להתקרקע לרגע, להיות.

חישבו על הנושא - השיווק או הפוסט שצריך להיכתב. ובידקו מה עולה.

רשמו כל תחושה, מחשבה, כל רגש או קול על פתק משלו. אל תמהרו. בדקו אם יש עוד משהו...

אחר כך סדרו את הפתקים מולכם - כל אחד במרחק או מיקום שמרגישים הכי נכון.

התבוננו בהם ונסו לנשום רגע. פשוט להיות עם עצמכם ועם הקולות.

ורק לנשום.

אולי אפילו תצליחו להגיד לחלק מהם שאתם רואים אותם.

"אני רואה כמה אתה כועס / חושש / ממהר".

וגם אם לא, פשוט לכתוב, לסדר במרחב ולהתבונן עליהם מונחים כך בחוץ, זה עושה משהו.

אל תשכחו לחפש את הקול שנורא יודע בשביל מה אתם שם,

הקול או המקום בגוף שזוכר מה אתם אוהבים בקליניקה ובטיפול, ולמה אתם קמים לזה כל בוקר.

הקול שרוצה עוד מטופלים ומזמין אותם בפשטות, בכנות, במלוא הכוונה.

הוא שם. אני מבטיחה.

בהצלחה!

#התמקדות #פינוימרחב #כתיבה #שיווק

אשמח ללוות אותך להתגלות לב

 בשיווק, בכתיבה, בתהליכי יצירה ויציאה לאור

kerenhartman@gmail.com 052-3686167

  • Facebook - Black Circle
  • Instagram - Black Circle
photo-1464252393105-283bcbd42c83T.jpg

© כל הזכויות שמורות לקרן הרטמן  | תמונות: קרן הרטמן ו-Unsplash.com