• קרן הרטמן

הילד שלי ביישן - אילמות סלקטיבית וחרדה חברתית


יוני 2017, המרכז להתפתחות הילד

אני יושבת בחדר במרכז להתפתחות הילד במכבי בתל-אביב.

מסביבי משחקי ג'ימבורי, מזרנים כחולים, סולם עץ, ניירות, צבעים ומשחקים.

מעלי תאורת פלורסנט חזקה. הכיסאות קטנים.

ישבתי פה גם לפני שנה בסדרת טיפולים בריפוי בעיסוק, עכשיו חזרנו.

מולי יושבות הדס ומיכל, האחת מרפאה בעיסוק והשניה פסיכולוגית ילדים.

הן פגשו את הבכור בן החמש וקצת שלי בחוג למיומנות חברתית למשך מספר חודשים.

הן מקסימות. צעירות, מקצועיות, מלאות אנרגיה וידע, נורא רוצות לעזור, להעצים, לשפר את המצב.

אבל משהו חמקמק להן אודות הילד שלי. קשה להן לשים את האצבע.

הוא נורא חכם, נורא יצירתי, יודע הכל ומפותח לגילו. הכל בסדר עם השפה שלו, עם אוצר המילים.

ובכל זאת, הוא לא משתתף, נורא פאסיבי, "קצת איטי", הן אומרות.

מתארות אותו מתבונן מהצד לרוב, לא אומר הרבה. משתתף רק מעט או פוצה פה רק לקראת סוף המפגש.

הן מנסות לפצח למה הוא כך עם ילדים בקבוצה ואחרת באחד על אחד.

הן נחושות להבין, לסווג, לקרוא לזה בשם, להמליץ על המשך הטיפול הנכון.

מתלבטות אם זו חרדה או קושי בעיבוד, אם הוא מבין הכל ולא אומר, או לא מבין

מה קורה סביבו בכלל (הוא מבין הכל, בא לי לצעוק להן).

והן ממשיכות ומשתדלות נורא להחליט אם זה רק חושי, או רגשי, או שניהם,

אם זה התפתחותי, או מוטורי, אם אם צריך גם קלינאית תקשורת אולי? או פיזיוטרפיה? או רק טיפול רגשי?

"עשיתם בדיקת שמיעה?", "בדיקת ראייה?", "הוא תמיד היה ככה?"

אני מתפתלת בכיסא הקטן. מרגישה מולן אבודה רוב הזמן ולרגעים כועסת.

מרגישה כמו ילדה קטנה מצד אחד, ואמא לביאה מצד שני.

רוצה לקחת את הילד שלי שמחכה בחוץ ולברוח הביתה.

רוצה לבכות.

הילד שלי ביישן

יש לי ילד ביישן. קוראים לו כנען, הוא כבר תיכף בן 7 והוא תמיד היה ביישן.

הוא גם ילד נורא רגיש, יש לו קושי בויסות חושי. הצעקות של הילדים כואבות לו, ריחות מציפים אותו,

כשנוגעים בו בטעות זה כואב לו נורא.

וקשה לו במעברים, קשה לו נורא להסתגל למעברים, לגנים חדשים, לחוגים.

זה תמיד לוקח ותמיד לקח הרבה יותר זמן מכולם. חודשים שלמים, כמו נצח.

וגם כשהוא הסתגל, הוא עדיין בקושי דיבר.

גם כשהוא רצה נורא לשחק עם מישהו או לבקש משהו מאבא של חבר במסיבה,

זה לא טבעי ולא פשוט לו בשום צורה, כמו מאבק ומאמץ פנימי שנראים כלפי חוץ כמו שתיקה עצובה.

אנחנו למודי רגעים ארוכים ומתישים של ניסיונות: לגייס אומץ, להעז, להצליח לעשות צעד, להוציא איזו הברה מהפה.

כשהוא כן מבקש משהו - מהגננת, מהמורה, מאמא של חבר, מדודה שלו, מחבר - זה לרוב יוצא לו במן לחישה, ולא שומעים בכלל מה הוא אמר, ואז לא בהכרח עונים לו.

ואז הוא נסוג בחזרה ונשאר שם לבד. מתוסכל נורא. מתבייש נורא. חסר אונים, לפעמים כועס. ברוב המקרים בוכה.

לא מעט פעמים קוראים לו בכיתה "תינוק" או "אפס" או "בכיין".

ברוב המקרים הוא קופא מראש, ובכלל לא מנסה. מבקש לא ללכת או נמנע.

הרבה פעמים הוא מבקש מאיתנו ללוות אותו, להגיד בשמו, לבקש מחבר שישחק איתו,

לבקש שישתפו אותו. להגיד למורה או לחבר שמשהו היה לו לא נעים וכואב.

בסיטואציות שנראות לרוב האנשים שגרתיות, במצבים חברתיים יומיומיים זה נעשה מציף, מאיים ומקפיא,

בכל מפגש או הפסקה בחצר הוא דרוך ומתוח מראש, שום דבר מזה לא טבעי עבורו.

מפגשים של יותר מילד אחד מאיימים נורא, כי הוא נשאר בחוץ. כי הוא מתבייש לבקש את מה שהוא רוצה,

כי אם יעשו לו משהו שלא נעים לו הוא לא בהכרח יגיד כלום, ונגלה שהיה לו קשה, או לא נעים רק הרבה הרבה אחרי.

מפגשים משפחתיים גדולים וימי הולדת בגינה מעוררים מראש מתח בכולנו ובו בעיקר.

אנחנו מדברים על זה המון, מכינים אותו לקראת, עוזרים לו, מציעים דרכי תגובה, וזה עדיין קשה, לא זורם.

כמה תעצומות נפש דרושות לילד שלי כדי לעמוד בתור לעוגה ולקבל אותה.

אם עוקפים אותו הוא מתכנס וזז אחורה. אם דוחפים אותו הוא יוצא מהתור, כי לא נעים לו.

אם הוא כבר מגיע לראש התור ויש עוד ילדים סביבו, הם לרוב מקבלים עוגה והולכים והוא נשאר שם עומד ולא מבקש.

הוא מחכה שיראו אותו, מחכה שיבחינו בו, מחכה שיתנו לו עוגה, וכל הבפנים שלו כבר גועש, מתוח, דרוך, עייף ומותש.

לפעמים הוא יבקש (בקול חלש) ולא יקבל, לפעמים הוא יברח מהתור בחזרה אלינו בוכה,

לפעמים אני כבר לא אוכל להסתכל מהצד ולראות אותו סובל, לפעמים אני לא אוכל לא להתערב ואבוא להציל אותו, לעזור לו.


אילמות סלקטיבית וחרדה חברתית

בסוף אותה שיחת אבחון בהתפתחות הילד ב-2017 יצאנו עם חצי אבחנה.

"תראי", אמרה לי מיכל, אחרי שבדקו שוב והבינו שאין איתו שום בעיה התפתחותית או מוטורית, "הוא לא סתם בייישן, זו חרדה."

"קוראים לזה אילמות סלקטיבית, אנחנו לא מאבחנים אנחנו רק מציעים ומפנים.

יש מרפאה בשניידר, זו מרפאה נהדרת, הם מטפלים בדיוק בילדים כאלה, תפני אליהם"

אני זוכרת שבעיקר חשבתי לעצמי: ברור שזו חרדה. חרדה איומה.

וגם חשבתי לעצמי: "מה זה האבחון הזה עכשיו, מה אני עושה עם זה?"

עד אז חשבתי שאילמות סלקטיבית מיוחסת רק לילדים שלא מדברים בכלל, אף פעם, או רק בבית.

אז כן, היום אני מבינה הרבה יותר ורואה איך ביישנות היא לא תמיד רק ביישנות. יש ביישנות שהיא כבר חרדה.

קוראים לזה אילמות סלקטיבית, קוראים לזה חרדה חברתית.

ולא הוא לא חייב להיות "אילם" לגמרי ולא לדבר בכלל, יש ספקטרום ויש מגוון כמו כל דבר בחיים, יש כל מיני ביטויים, יש כל מיני ילדים. יש אילמות סלקטיבית קלאסית ויש חרדה חברתית ויש הרבה הרבה אמצע. הרבה אפור.

נכון, יש ילדים שלא מדברים בכלל בכלל, שלי מדבר קצת, "מתקשר עם הצוות החינוכי ברמת צרכים בסיסיים" קוראים לזה.

מה זה אומר? זה אומר שאם הוא צריך פיפי או אוכל או אם הרביצו לו הוא כנראה יתקשר את זה עם הצוות בגן או בכיתה. זה לא אומר שזה תמיד יקרה, יש הרבה פעמים שאפילו את זה קשה לו לבטא או לבקש.

זה כן אומר שהוא לא משתתף מרצונו כמעט אף פעם (היום יותר מפעם, אבל עדיין בחרדה),

זה בעיקר אומר שעלולים לפספס אותו. שחושבים שהכל בסדר כי הוא לא מדבר, והוא נשאר לבד עם צרכים וקשיים.

וזה קורה כמעט כל יום. כל הזמן מפספסים אותו. כל הזמן, שוב ושוב, גם אנשים שמכירים אותו, גם אנחנו.

אי אפשר לומר שהתרגלנו או שהוא התרגל. אי אפשר להתרגל לזה כי זה מעורר כאב ואשמה.

יש רמות חרדה שונות, ורמות מופנמות כאלה או אחרות, יש ביטויים שונים לדבר מול מבוגרים, מול ילדים אחרים, בסיטואציות חברתיות – הכל תלוי בילד, בסיטואציה ובמצב.

ביישנות הופכת לחרדה כשהילד שלי קופא, דרוך או מוצף מסיטואציות חברתיות פשוטות:

כמו לבקש פרוסת עוגה ממי שחותך אותה לילדים במסיבה.

כמו לבקש עוד מנת אוכל בצהרון, כמו לבקש אוכל בכלל בלי לחכות ולהיות אחרון.

כמו לעמוד בתור עם עוד ילדים ולהגיד למישהו לא לעקוף אותו.

כמו להצליח להגיד שלום לחבר שפגשנו במכולת בלי לברוח החוצה (קורה, קרה)

כמו להצליח לענות לילדה בכיתה כשהיא עוברת ואומרת לו "ביי כנען!" או שואלת משהו.

ביישנות הופכת לחרדה או אילמות סלקטיבית כשהילד לא נפתח ומפשיר אחרי כמה חודשים בגן, כשהוא עדיין מדבר נורא בשקט, או באופן מינימלי, או לא מדבר בכלל.

ביישנות הופכת לחרדה חברתית כשהילד שלי לא רוצה ללכת לגן במשך ימים ושבועות כי אין לו חברים והוא יושב בצד, כי יש לו חברים אבל הם מתייחסים אליו בצורה לא נעימה והוא לא יודע לשים גבול, או מתבייש לספר לנו בכלל,

או כי יש לו רק חבר אחד או שניים והוא חרד כבר בערב לפני השינה אם ישחקו איתו מחר, אם יצליח לבקש, או אם שוב ישאר לבד.

ביישנות היא חרדה חברתית כשהילד שלי לא מצליח ליזום משחק או פנייה לחבר, כשהוא לא מצליח להשתלב במשחק בעצמו וצריך עזרה ותיווך, כשהוא ומעדיף באופן שיטתי להימנע או להתבונן מהצד. שוב שוב, לאורך זמן, לאורך תקופה.

ביישנות היא חרדה חברתית כשהילד שלי לא מצליח לבקש ללכת לשירותים עד שבורח לו.

ילדים כאלו צריכים שיפנו אליהם הרבה יותר. שיבדקו מה שלומם הרבה יותר.

זו אחת ההנחיות שגורמים טיפוליים ביקשו מאיתנו להעביר לצוותים החינוכיים שלו:

לא להניח שהוא יבקש, לשאול אם הוא צריך משהו, עד שנלמד אותו לבקש בעצמו.

אפשר לראות על ילדים כאלה את תחושת ההקלה כשפונים אליהם, כשסוף סוף מזמינים אותם לשחק, להגיד משהו.

כששואלים אותם אם הם צריכים משהו זה עוזר כי ברוב המקרים לא מצליחים להגיד לבד, לבקש או לבטא.

לפעמים הם כוססים ציפורניים או נושכים את השפתיים.

לפעמים הם מתעסקים בבגדים או בוהים בלי לומר מילה.

לפעמים הם כאלה שבוכים מכל שטות או ממש בקלות, לפעמים הם נראים לנו עקשנים או פרפקציוניסטים.

לפעמים נראה שהם בסדר גמור ואין שום בעיה.

בכל זאת חשוב שתדעו, חשוב שנדע - יש ילדים שעבורם להצליח להגיד משהו בקול זו משימה ממש ממש לא פשוטה, שלפעמים לוקחת נצח שלם. לפעמים זו משימה בלתי אפשרית שמייצרת הרבה מתח, דריכות ועייפות, שגוררת אחריה טנטרומים, תסכול ובכי, לפעמים המשימה הזו של פשוט להגיד משהו משתקת את כל הגוף.

קוראים לזה אילמות סלקטיבית, וזו התמודדות ששייכת למשפחה של חרדה חברתית.

יש לזה טיפול, אפשר להקל ולתמוך בילדים כאלה.

אפשר ללמד אותם טכניקות להתמודדות הרגשית הלא פשוטה, להתמודדות עם מצבים וסיטואציות.

וכשזה נעשה בשיתוף עם הצוות בגן או בבית ספר, זה אפילו עוד יותר יעיל ונהדר.

מה הבעיה לבקש? אז הוא קצת ביישן, אז מה?

מכירים את המשפט הזה: "מי שמתבייש מתייבש?" אז בבקשה בבקשה, לא עוד.

במהלך השנים האחרונות אספנו וספגנו כל מיני דיעות ואמירות מאנשים בסביבה הקרובה או הרחוקה.

הורים של חברים, סבתות וסבים, דודות, מורות וגננות. כולם אמרו ואומרים על זה משהו.

אני כבר לא מתיימרת לספור כמה פעמים אמרו לנו: "ביישן זה אופי", או "זה יעבור".

אני לא יכולה לתאר לכם כמה זה מציף שהורה אחר או מורה שואלים: "מה הבעיה לבקש?"

או "אז למה הוא לא אמר כלום?" או " למה הוא לא ניגש אלי?".

הגדילו להציף ולקרוע את ליבנו אלו שאמרו שוב ושוב: "אם זה יהיה חשוב או דחוף לו, הוא כבר יגיד".

או "תני לו להתחשל", או "תני לו להתמודד לבד",

או "תני לו ללמוד בדרך הקשה".

הילד שלי עבר ועובר בדרך הקשה. אינספור פעמים.

פעמים בהן נגמר הנייר בשירותים והוא כל כך התבייש לבקש ממישהו נייר, שהוא שמר הכל בבטן והחזיק והסתובב ככה יום שלם בבית הספר וזה לא לגמרי הצליח, הוא הגיע הביתה והתבייש אפילו ממני נורא.

פעמים בהן ביקש בשקט מדי ללכת לשירותים ולא שמעו או אמרו לו "לא עכשיו" או "עוד מעט", ושכחו, או לא חשבו שזה דחוף, והוא כבר הפסיק לבקש כי לא נעים לו, כי אולי לא מרשים לו, כי הוא לא מגייס את הכוחות לבקש שוב, עד שבורח לו ליד כולם.

פעמים בהן הוא נשאר רעב יום אחרי יום אחרי יום, כי הוא מתבייש לבקש בצהרון עוד מנה.

פעמים בהן האוכל נגמר עוד לפני שהספיק לבקש, או שהוא לא הצליח לאכול בכלל כי היה ריח לא נעים והוא לא אמר כלום או לא ביקש מספיק חזק.

פעמים בהם ילד יושב עליו פיזית בחצר או חונק אותו והוא לא מצליח להגיד לו שיירד ממנו, והוא לא מעז לדחוף או להדוף אותו, אז הוא פשוט מתקפל או סובל בשקט עד שמישהו שם לב שהוא בוכה בלי קול, או עם קול במקרה הטוב.

פעמים בהן אפילו אחותו או חברה שלה מרביצות והוא לא יעז להגיד לא. הוא רק יבוא אלי בשקט מייסר או יסתכל עלי מהצד.

פעמים בהן החברים הכי הכי טובים שלו סוחטים אותו רגשית, מתנים תנאים או מבקשים שיעשה דברים אחרת לא יהיו חברים שלו.

אין דבר שהוא חרד ממנו יותר מזה שאולי לא יהיו חברים שלו, הוא זוכר חודשים שלמים שלא היו חברים שלו, אז הוא מסכים להכל. תמיד. גם אם לא בא לו.

גם אם מישהו מבקש ממנו שיהיה "המשרת" שלו. או סתם שישחקו במשהו שלא מתחשק לו.

אז מה, מספיק קשה, לא?

הנה, הוא עבר בדרך הקשה הזו עשרות ומאות פעמים.

זה חישל אותו? לא. הוא רק שתק עוד יותר.

מניסיון, הוא רק נהיה חרד עוד יותר ומראש מהמצבים האלו.

הוא רק העדיף שוב ושוב להימנע, לא ללכת, ויתר מראש על משחק או על חברה.

"מה אם אני אצטרך פיפי, אמא?"

"מה אם היא תבקש ממני לשחק במשחק שאני לא רוצה"

"מה אם הם לא ירצו לשחק איתי היום?"

"זה היה לי לא נעים אמא"

"זה קשה לי להגיד אמא, את יודעת שזה קשה לי"

"למה לא אמרת לו את, אמא?"

"תבקשי מהם את"

"תבואי איתי לבית ספר ותגידי למורה את"

וכן, רוב האנשים לא מבינים מה הבעיה. גננות ומורים שרואים כמה הוא יצירתי וחכם אומרים שוב ושוב:

"אבל לא רואים עליו", "אבל הכל בסדר איתו, איפה הבעיה?", "אבל הוא ילד ממש חכם"

"איתי הוא דווקא מדבר חופשי", "אני לא רואה שום בעיה".

ורוב הזמן לא רואים שום בעיה, כי רוב הזמן הוא לא יספר שיש איזו בעיה. לפעמים גם לנו הוא לא יספר,

או שהוא יספר רק לנו בבית. רק אחרי יום או יומיים, תמיד בדיעבד.

ואנחנו נצטרך לספר להם, ולהסביר שוב ושוב, שזה בדיוק זה, שזה חלק מהענין.


ואני כל כך עייפה ומתוסכלת מהניסיון להסביר...

למה זה קשה כל כך לבקש עוגה? למה הוא לא אומר פשוט שהוא צריך לשירותים?

מה הבעיה להגיד לא? זו בעיה. זו ממש בעיה.

וזה קשה. בשבילו זה קשה. זה גורם לו לקפוא, זה גורם לו לאלם מוחלט, זה דורש ממנו המון מאמץ ומייצר מלא מתח,

זה קשה לו.

ולא, זה לא כל כך עוזר לי שאתם לא מבינים למה זה עד כדי כך קשה, זה לא מנחם שגם אתם גם הייתם קצת ביישנים וזה עבר לכם לבד, זה לא קשור ליכולת שלכם להסכים או לא להסכים עם הדבר, ככה זה בשבילו, כך זה עבורו.

אל תשאלו למה זה ככה, או מי אמר שזה ככה, אם כבר, תשאלו איך אפשר לעזור.

הילד הזה הוא אני

איך אני יודעת כמה זה קשה לו? אני מרגישה את זה בגוף שלי.

לא רק כי אני אמא שלו, אלא כי הרגשתי כמוהו רוב שנות ילדותי והרבה משנות בגרותי.

אני מכירה את החנק בגרון, את הגוש, את הבכי שעולה, את המאבק הפנימי והביקורת מחוץ,

את התחושה שכולם מביעים ממש בקלות וזה פשוט יוצא להם מהפה ולי לא.

את הפליאה החוזרת מאיך שאנשים אחרים מדברים או יוצרים קשרים בטבעיות כזו.

הענין הוא ששמעתי את עצמי כבר כל כך הרבה פעמים צועקת מבפנים לכולם - לגננת, לפסיכולוגית של הגן,

למרפאה בעיסוק, להורים של חברים, למחנכת, לבן זוגי:

"אתם לא מבינים כמה זה קשה, אני מבינה", "הייתי בדיוק כמוהו", "גם אני הייתי בדיוק ככה!".

ובאמת הייתי. בדיוק ככה.

לא דיברתי בכיתה מיוזמתי כמעט אף פעם, אם שאלו - עניתי.

בבית ספר, בחוג, בצבא, בתואר הראשון, רוב הזמן קיויתי שיפסחו עלי.

הלב דפק נורא חזק שלא ישאלו, שלא אצטרך להגיד משהו מול כל הכיתה, וגם כשהיה לי מה לומר פשוט לא הצלחתי להוציא מילה.

או שזה יצא נורא מגומגם ונורא מפגר, ולא משקף בכלל את מה שיש לי לומר.

תמיד חיכיתי נורא בשקט שישאלו אותי, חיכיתי שמישהו יעשה את הצעד ראשון.

גם אם נורא נורא רציתי לשחק או להיות חברה, גם אם רציתי להשתתף או להגיד משהו,

תמיד חיכיתי שם, נצחים על גבי נצחים, עם גוש ענק בגרון. מתביישת.

לבד.

זה השתנה המון כשבגרתי, ובמובן מסוים לא השתנה בכלל.

כבר הרבה הרבה יותר קל לי, כן, לדבר, לשתף, להגיד בקול. אני מעבירה סדנאות, אני מדברת יותר בקלות, למדתי לבקש את מה שאני צריכה בלי להשתתק, בלי לבכות, תמיד עם מתח מסוים אבל כבר הרבה יותר קל.

אני אפילו ממש אוהבת את זה: להדריך, להנחות, לדבר עם קהל (לא גדול מדי)

אבל בפנים אני עדיין הילדה הביישנית הזו, שמחכה שיפנו אליה קודם: בכנס, בהשתלמות מקצועית, בפיקניק של הגן, עם אנשים חדשים, ואנשים קרובים ממש גם. היא עדיין שם הילדה הביישנית שבי, היא לא הלכה לשום מקום,היא בתוכי.

ועכשיו אני אמא לילד קצת הרבה כמוני, יודעת בדיוק איך הוא מרגיש. יודעת בדיוק כמה זה קשה.

נורא נורא רוצה לעזור, כל כך רוצה לעזור, לפעמים מצליחה, לפעמים מתרגזת עליו נורא,

לפעמים אומרת לו דברים שאמרו לי בחוסר סבלנות: "אז תגיד, אז תדבר, אם לא תדבר איך ידעו מה את צריך?"

או "במקום לבכות, תגיד". או "מתי תלמד להגיד לא?".

רוב הזמן אני שם עבורו, מבינה, מכילה, מזדהה.

אבל רוב הזמן אני נכשלת. בלהגן עליו, בלגונן עליו או להציל אותו.

כי זו התנועה שלו פה בעולם, וזה המסע שלו, ואני יכולה רק לתמוך, ולהיות איתו.

אני יכולה רק לנסות שוב ושוב לקבל אותי כמו שאני ולקבל אותו כמו שהוא.

אני לא יכולה להסתגל במקומו,

אני לא יכולה לעשות לו חברים,

אני לא יכולה להרים את הקול במקומו,

אני לא יכולה לעשות שכולם ישחקו איתו,

אני לא יכולה לשמור כל היום שהצרכים שלו נענים,

אני יכולה רק להיות אמא שלו.

להיות שם עבורו בקושי.

ולפעמים זה מעט מדי אבל זה הרבה באותה נשימה.

ומה שלומי אני?

זה כואב, מציף ומתסכל הנושא הזה, החרדה הזאת. בתור אמא שלו, בתור הילדה שהייתי אני.

שנים אני נושאת בתוכי את הערבוב בין הילד שהוא לילדה שהייתי אני.

נושאת בשקט את ההזדהות והכאבים שלו ושלי, סלט אחד גדול.

ובתוך כל המחשבות, הרגשות, הכאבים והאבחונים, בין חוגים למיומנות חברתית לרגעים מתסכלים בגינה ועם חברים, אני כמעט כל פעם שוכחת לעצור רגע - להיות איתי.

אני יודעת לעשות את זה בקליניקה, עבור מטופלות ומטופלים, אבל לפעמים אני שוכחת לשאול מה שלומי.

לשאול מה מתחולל בתוכי? מה עולה לי שם?

כשאני מצליחה אני עוצרת ובודקת פנימה. בהתמקדות (Focusing) אנחנו בודקים בתוכנו, בקצב מדוד, ממש בעדינות:

מה עולה שם? אילו חלקים גועשים בי? אילו קולות פנימיים צמאים להקשבה ונוכחות שלי?

מה קורה לי מול כל הנושא הזה, מול הילד שלי?

יש את החלק של הילדה הביישנית שהייתי, היא מהנהנת שם. הולכת אחרינו לכל מקום, ומהנהנת בשתיקה, או בוכה.

היא מרגישה הכל בבשר ובלב שלה, היא יודעת כמה זה לא פשוט. כל רגע שלו מעלה רגע דומה שלה.

יש את החלק הביצועיסטי שבי, שרוצה נורא לעזור, לקרוא על זה, לעבוד על זה, לשפר,

לקחת לחוג, לאבחון, לטיפול, ליזום מפגש עם חבר, ללמד אותו להתחבר, ללמד אותו לעמוד על שלו,

ללמד אותו להחזיר, להדוף, להגן על עצמו, להעצים אותו עד שיצליח להגיד דברים בקול.

חלק כזה שאומר כל הזמן "צריך ככה" ו-"כדאי לעשות ככה" ו-"מהר, עכשיו".

חלק שנחוש לפתור את זה, לעבוד על זה, לשפר את זה.

יש את החלק שמתנגד להכל, שכועס ומתקומם מול כל אבחון, דיעה או עיצה –

"תפסיקו להגיד לי מה צריך לעשות", "תפסיקו להגיד לי שצריך לעשות".

"ככה אני הייתי גם, והכל בסדר איתי". לא צריך לתייג, ולאבחן אותו.

זה ממש מעצבן אותו את החלק הזה, להתפתל מול נשות מקצוע, להתפתל באבחונים.

כי מי מכיר את הילד שלי יותר טוב ממני? מי יודע יותר טוב ממני מה הוא צריך? אף אחד.

יש את הביקורת. קול מבקר שעולה בתוכי ואומר: את מטפלת, זה מה שלמדת, איך את לא מצליחה להכיל ולהקשיב לילד שלך?

איך זה שבקליניקה את מקשיבה לאחרים כל כך טוב, מלמדת אותם להקשיב פנימה והחוצה, מלמדת אותם להיות שם עבור עצמם, עם הקושי, מלווה אותם ועוזרת להם לבטא צרכים ומשאלות. איך את לא מצליחה לעשות את זה עבור הילד שלך?

ויש שם גם חלק חסר סבלנות, שאין לו כח כבר להיות דרוך לפני יום הולדת של הכיתה, שרוצה רק מעבר אחד פשוט,

שמייחל שכבר נזכה לאיזה אחר הצהריים רגוע אחד, בלי בכי, בלי לחכות מהצד, מפגש בגינה בלי קושי, בלי תסכול.

שהכל יזרום בקלות פעם אחת.

כי זה כל כך מעייף, אותו, אותנו, את כל המשפחה.

היינו רוצים להנות מסיטואציה חברתית זורמת פעם אחת. רק פעם אחת.

ושזה לא יהיה לו קשה כל כך.

ויש את האמא בתוכי, אמא לביאה, שרק רוצה להיות שם בשבילו בכל קושי-

לעטוף, לגונן, לחבק. להרביץ למי שמנצל את חולשתו, להרחיק ממנו ילדים שלא טובים עבורו.

אמא לביאה שרוצה שיפסיקו להגיד לי ולו, שאנחנו לא בסדר, שיש לנו איזו הפרעה.

אנחנו מושלמים. כמו שאנחנו. כי זו התמודדות וגם רגישות שהיא מתנה.

ויש את החלק שדואג מה יהיה. האם זה ישתפר, ומה יהיה כשיגדל? האם יהיה לו עוד יותר קשה או הרבה יותר קל?

חלק שמבין שככל שהוא גדל אני יכולה לעשות הרבה פחות.

בין חלק לחלק אני מצליחה רגע לקבל בהירות. נכנסת לגוף קצת נשימה. יש איזו אנחת רווחה.

אני בודקת בעדינות - האם יש עוד חלק בי שלא דיבר? את מי שכחתי? למי עוד לא הקשבתי?

לחלק הכי כואב.

שרק לא יהיה כמוני

הרבה פעמים דיברתי על זה, הרבה פעמים הייתי עם עצמי בתוך זה, הבאתי את זה לטיפול שלי, הבאתי את זה לנוכחות מול הילד שלי, ולפעמים יש קול שתמיד היה שם אבל הוא מגיע אחרון.

חלק פנימי, ביישן בעצמו, שהקשיב לכל היתר והמשיך לכאוב, שלא שמעתי קודם בכלל,

החלק שהופיע בסוף, חודשים שלמים אחרי החלקים האחרים: החלק שלא רוצה שהוא יהיה כמוני.

הנה אמרתי את זה בקול, והנה החלק הזה, הוא פה ממש: נוכח וכואב, למוד קרבות פנימיים ומלא בעצב אינסופי,

החלק שפשוט לא רצה שהילד שלי יצא כמוני.

בשיעורי ההסמכה בהתמקדות קראנו לזה "החלק שרוצה שזה לא היה" - כי אי אפשר שזה לא היה. זה כבר קורה וקרה - כבר הייתי מי שהייתי, הוא כבר מי שהוא.

והוא כבר קצת כמוני, אם ארצה או לא.

והרי אני אוהבת אותו בדיוק כמו שהוא - הוא נפלא, וחכם ומצחיק וכל כך יצירתי.

אז מה זה החלק הזה עכשיו, שמתכחש, שרוצה לבטל, שרוצה להחליף לי את הילד בילד אחר?

שלא רוצה את זה בכלל, כמה חסר הגיון זה...לא?

ועדיין, הנה הוא כאן. והוא חלק ממש כואב, הוא ממש ממש כואב בכל הגוף. כי הוא נושא איתו אשמה.

יש בי איזה קול פנימי שהולך איתי ומלווה אותי. שאומר: "הוא ככה בגללי". "זו הגנטיקה שלי". "אני עשיתי לו את זה".

לא ראיתי אותו קודם כי חלקים אחרים משכו לי בבגד יותר חזק, דיברו את דברם.

והוא כאב שם מתחת וכיווץ הכל, ישב מאחורה ולא פצה פה, בזמן שהקולות האחרים ניהלו הכל - המעשיים, האמהיים, המתכחשים,

קולות שרצו לשפר ולעזור ולחבק, או להתעלם ולהמשיך כרגיל, הוא חיכה שם וכאב ולא דיבר -

החלק שלא רוצה שהילד שלי יעבור את כל זה גם. הוא ישב שם איתי במכבי, ובכל פיקניק או מפגש בגינה, הקשיב והתפתל בכל הגוף שלי, כי הוא פשוט לא רוצה שהילד שלי יהיה כמוני, הוא לא מוכן.

וזה הכי כואב בעולם.

זמן ומרחב - לעשות מקום לחלק שהכי כואב ומבקש אותנו כרגע

לפעמים החלק הכי כואב ופצוע יעלה וידבר וידבר מתוכנו אחרון.

כשחלק כזה מגיע אנחנו נהיה איתו כמו שהוא. ניתן לו הרבה מרחב וזמן.

נגיד לו שהוא יכול להישאר בתוכנו בדיוק כמו שהוא. כמה זמן שהוא צריך.

יהיו חלקים שיפחדו מזה, שיתנגדו לזה, אבל אני בכל זאת אנסה.

להיות איתו קודם כל, ורק אחרי זה לדבר איתו. לבדוק מה הוא צריך ממני.

אני מבינה שעם החלק הזה עוד יש הרבה כאב...עוד יש מסע…

אחד הדברים שהתמקדות מאפשרת הוא ליצור מרחב פנימי ענק, לקחת לזה זמן.

להגיד: "עכשיו אני עם החלק הזה כמה ימים/כמה שבועות/כמה חודשים".

הולכת איתו, מקשיבה לו, נוכחת. כמה שיצטרך, כמה שנצטרך.

"אני רואה אותך", אני אומרת לחלק שהכי כואב.

"אני רואה כמה אתה רוצה שהוא לא יעבור מה שעברנו".

"אתה מרגיש נורא אשם", "וכמה זה קשה".

"אתה יכול להישאר פה בדיוק כפי שאתה, כמה זמן שתצטרך".

"אני כאן איתך".

מה הלאה? המשך התהליך, המשך המסע

ככל שהחודשים עוברים אנחנו רואים סוג של שיפור, אבל עוד יש דרך ללכת בה.

לילד שלי כילד בעולם, כמבוגר שהוא יהיה, לנו כהורים שלו, לכולנו כמשפחה.

יש בי את הידיעה שיהיו גלים כאלו ואחרים, שזה ישתפר, ברור לי היום שזה ישתפר, שהוא ילד מדהים ומופלא, והעולם יגלה את זה טיפין טיפין, בקצב שלו ולא בקצב שהעולם ציפה או רצה.

מעבר לכל יש לי את הבטחון והאמונה שהתהליך לצידי, שהכלים שיש בידי ואלו שעוד אקבל בטיפול שלו נגישים וזמינים עבורי. שיש אנשים נהדרים, מסורים ומלאי אהבה בבית הספר, במסגרות טיפוליות, בקהילה שלנו, בין החברים שלנו, במשפחה שלנו, בבית, ובתוכנו.

יש לי את אמונה שההתמקדות לצידי, שיש לי שפה ובית פנימי וגישה שהיא מתנה ממש.

אני פה איתי. ועם הילד שלי. אני בנוכחות, כמה שאני יכולה, כמה שאני מצליחה.

אני לומדת להיות עם זה גם כשאני כועסת עליו או על המורה, גם כשאני נכשלת ולא מצליחה.

אני מתרגלת את זה כל הזמן, ואני מבקשת הקשבה ותמיכה כשאני צריכה.

אני שם עם החלקים שבי, ועם הילד שלי רק לא בשביל לפתור, אלא בשביל להיות שם נוכחת באמת. עם כל קושי ואתגר ופרי מתוק שאנחנו קוטפים בדרך, והפירות האלו מתרבים.

ומה קורה כשאני מאפשרת לעצמי את ההקשבה והנוכחות הפנימית? העולם מאט ומחכה רגע בזמן שאני עוצרת ונותנת מרחב לכל מה שקורה בתוכי, לכל החלקים הפנימיים שלי.

לפני שפגשתי את ההתמקדות, לפני שלמדתי ביוסינתזה, לא שיערתי בכלל שאפשר ומותר להאט, שאפשר שדברים יקרו בקצב המדויק לי. שאפשר לקחת מרחב לעצמי וזמן, ממש לעצור את העולם בחוץ, ושהכל ימתין בסבלנות ויסתדר בקצב הנכון לי,

ככל שאהיה נוכחת עם עצמי.

וכך זה קורה כשאני עושה לזה מקום - אני לוקחת את הזמן לעצמי ונכנסת פנימה -

לחבק את הילדה המהנהנת בכאב, לחבק את האמא שרק רוצה לעטוף ולהגן,

להכיר בביצועיסטית שחייבת לפתור דברים וללמוד עוד,

לקחת את כל הזמן והמרחב שצריך להיות עם החלק הזה בתוכי - שלא רוצה שהילד שלי יהיה כמוני.

שמרגיש אשם.

ומתוך המרחב הזה בפנים, מתוך ההקשבה הנוכחת הזו לעצמי,

אני יכולה לצאת החוצה ולהיות באמת נוכחת, עוד יותר נוכחת ואמפתית מול הילד שלי.

ואני יודעת- הכל יהיה בסדר. הכל כבר בסדר. אנחנו יותר מבסדר.

יש לנו ילד מופלא ונהדר ואין מצב שהיינו מחליפים אותו באחר.


מה שלומנו היום?

את הפוסט הזה התחלתי לכתוב לפני שנה וחצי.

כל הזמן הזה לא הצלחתי לסיים ולא הצלחתי לפרסם, וכל פעם חזרתי אליו עוד קצת, והנה הוא מרגיש שלם עכשיו.

לא תם ולא נשלם, אבל מוכן לצאת לעולם.

עברנו עוד הרבה גלים ותהליכים בדרך, כך שהייתי צריכה לחזור אליו שוב ושוב, להעמיק אותו.

לראות כמה הרבה השתפר, כמה הרבה קושי עוד קיים.

עברנו 2 גנים, הרבה תקופות לא קלות, כמה מעברים..

למזלנו היינו בחינוך וולדורף כבר מההתחלה, לנו זה מתאים ומדויק, לילד שלנו זה נהדר.

היום אנחנו בכיתה א' בבית ספר מדהים שהיתה לנו הזכות להגיע אליו (בית חינוך לאה גולדברג בגבעתיים),

המעבר הזה היה המעבר הראשון בחייו שעשה טוב ממש.

לא כל המורים והמורות מבינים אותו תמיד, לפעמים מפספסים אותו, יש הרבה קשיים חברתיים ואתגרים יומיומיים,

אבל יש לו מחנכת מדהימה שמרעיפה עליו חיזוקים ואהבה, וזה עוזר כל כך.

ומה עם טיפול?

לצערנו עוד לא התחלנו טיפול במרפאה לאילמות סלקטיבית וחרדה חברתית בבית חולים שניידר, כי התורים שם ארוכים ממש (ממוצע של שנה עד שנה וחצי). היינו באבחון שם לפני חצי שנה, מצאנו אוזן קשבת וצוות נפלא, פגשנו פסיכולוגית שהבינה סוף סוף בדיוק בדיוק על מה אנחנו מדברים, וזה כשלעצמו מביא הרבה תקווה ורגיעה.

בינתיים אנחנו מתחילים טיפול קבוצתי לילדים ומקווים שזה יחזק אותו, שהקבוצה תאפשר לו ללמוד דרכי התמודדות ושיהיה לו מרחב בטוח ונעים לקשר תומך עם עוד ילדים, כמוהו והפוכים ממנו (מבטיחה לעדכן איך הולך, ולהמליץ המלצות בהמשך).

כמה מילים על אבחונים ותיוגים

כמטפלת אני פוגשת מדי פעם ילדים כמו הילד שלי שבגרו והפכו לנשים וגברים שמתמודדים עם חרדה חברתית. אני שומעת אותם בקליניקה ומלווה אותם באותה דריכות, באותו קיפאון, באותו מאמץ. בקושי.

לחלקם אני מספרת שגם אני הייתי ועודי קצת כזו, שיש לי ילד כזה בדיוק.

אני מכירה מעבודתי את כל הנושא של אבחונים, הפרעות תיוגים והגדרות, ואת כל המורכבות שבאה עם זה.

אז אני רוצה להגיד שיש ברכה וקללה בכל אבחון, שיש לי מערכת יחסים מורכבת עם האבחון שקיבלנו.

כמו כל אבחון ותיוג יש בזה משהו מרגיע ויש בזה משהו מגביל.

יש ימים שאני רגועה שסוף סוף יש לזה שם וטיפול ברור, שיש אנשים שמטפלים בדיוק בזה, שאני שומעת סיפורים מרגשים על שיפור מהותי.

לפעמים אני כועסת שלא רואים או מכירים בדבר הזה ולפעמים אני מתוסכלת שרואים אותו רק דרך הדבר הזה.

וכן, יש ימים שאני מתעוררת ולא רוצה לקרוא לזה בשם של מחלה או הפרעה.

יש ימים שפשוט קשה לו, ולנו קשה גם, ושום תיוג לא יקל על זה.

רוב הזמן זו התמודדות כמו כל התמודדות בהורות, בקשרים חברתיים, במערכות יחסים, בחיים האלה.

בכולנו יש חרדה חברתית מסוימת, לכל ילד יש את הקשיים שלו, ולכל אמא את הרגעים שלה בה היא כואבת שלא רואים או לא מבינים את היקר לה מכל.

ומעבר לכל, אני רואה את השלם המופלא שהוא הבן שלי – שקשה לו חברתית ואישית

אבל יש לו כל כך הרבה מעלות ואיכויות נדירות, הוא גם הדבר הזה, הוא לא רק הדבר הזה.

ואישית לא אוהבת לקרוא לזה אילמות סלקטיבית כי הוא לא אילם והוא לא בוחר בזה.

כן, הוא נורא חרד ודואג ודרוך בהרבה סיטואציות חברתיות, וכן זו לגמרי חרדה חברתית.

וזה מוכר לכל כך הרבה רבים מאיתנו שהיו כך בעצמם, שהם עדיין כאלה.

מה שמשנה מעבר לכל אבחון הוא שנדע ונשים לב - שאם קשה לילד לעשות קשר, לדבר, לפנות, ליזום,

אם הוא נמנע ויושב בצד, או נצמד רק לחבר אחד, בילדות או בנערות, אפשר לתמוך, אפשר לעזור.

מה שהיה ומה יהיה?

חגית, הגננת האהובה שלנו בגן הקודם אמרה לי פעם: "יש לך ילד רגיש מאוד, זו מתנה לא פשוטה. אנחנו נעזור ונתמוך ונעצים וגם אתם, אבל דעי שהוא לא יהיה ילד אחר, אני כן יכולה להבטיח לך שהוא יהיה מבוגר רגיש וקשוב

ואיש מופלא לא פחות מהילד המופלא שהוא, אבל הוא תמיד יהיה ילד רגיש, ויש לזה משמעויות".

אני מבינה היום יותר את מה שהיא אמרה.

אני יודעת שצפויים לנו עוד מעברים וגלים, הסתגלויות וקשיים, אולי עוד רגעים ארוכים כמו נצח של לבד. שלי, שלו. רגעים בהם החלקים הכואבים שלי מתעוררים ויתעוררו מחדש יחד עם שלו.

אבל משהו סומך עלי, עלינו כמשפחה, ועל התהליך, על ההתמקדות ועל האנשים הטובים סביבנו.

משהו בי נושם לרווחה היום יותר מבעבר.

אני מי שאני, הילדים שלי הם מי שהם, זה דומה, זה לא אותו דבר.

לי היה המסע שלי, להם יש את שלהם, והם לא לבד.

ואני לא לבד.

היום יש ואפשר איך להיות עם זה, וכן, יש איך להתמודד עם זה, הרבה יותר מבעבר.

אמהות היא מסע, מסע של הקשבה

החיים האלה מעבירים אותנו מסע מלא אתגרים, קשיים, רגשות ורגעים מופלאים.

המסע הזה בדיוק כפי שהוא הפך אותי לאמא שאני, לאישה שאני, למטפלת שאני, לכותבת שאני.

אני מאמינה שההתפתחות שלנו באה ללמד אותנו כל הזמן איך להיות אנחנו ולא שום דבר אחר. איך להרשות לעצמנו להיות אנחנו, במלואנו - בהתרחבות, בקבלה ולגיטימציה, בביטוי וביצירה שלנו בחיים.

האמהות מאיצה ומכריחה את כל זה עוד יותר.

משהו בלהיות אמא בתוך החיים עצמם האלה, מזמן לנו את הצורך ללמוד להקשיב פנימה בתוכנו ולהקשיב לעומק לילדינו.

לעשות מקום לצרכים שלי כאמא, כאישה, באותה מידה שאני עושה מקום לצרכים ולמשאלות של הילד שלי.

הכל מסע של הקשבה. לעצמנו, ליקרים לנו.

וזה הולך ומשתפר, ואף פעם לא מאוחר.

מילים חשובות להורים לילדים ביישנים

אני רוצה להגיד להורים לילדים ביישנים: תעשו מקום לקושי שלכם.

תדברו את זה, תקבלו תמיכה והקשבה לאתגר היומיומי הזה.

עשו מקום לחלקים הסוערים והכואבים בתוך תוככם, לחלקים הנחושים והאוהבים עד אין קץ שרוצים לעזור, ולפתור, ולשפר, ולהגן ולגונן.

עשו מקום גם לחלקים שרוצים יום אחד של שקט, אירוע חברתי אחד של הרמוניה וזרימה, שלפעמים כבר מאבדים סבלנות ורוצים שהקושי הזה יעלם, שהילד יהיה אחרת, כן, זה קורה, אלו רגשות שעולים, גם וגם, הכל ביחד.

זה הכל מורכב ולא פשוט, ואני מעודדת אתכם לעשות לעצמכם מרחב תומך בתוך כל זה - עבורכם ועבור הילד או הילדה שלכם.

אל תישארו לבד עם זה. בואו לטיפול, לכו להדרכת הורים, תקראו, תלכו לאבחון, תפנו למרפאה בשניידר, תמצאו לכם את המסגרת התומכת עבורכם ועבור ילדכם.

כל הזמן תבדקו, אל תשכחו לבדוק: מה שלומכם? מה עולה בכם? למה אתם זקוקים? מה יכול לתמוך בכם?

למעשה זו הזמנה לכל הורה באשר הוא.

תודה שקראתם, שהקשבתם לי, תודה לכל מי ששם עבורנו.

קריאה נוספת ולינקים חשובים

המרפאה לאילמות סלקטיבית וחרדה חברתית בשניידר

עמותת רקפת - ארגון לנוער מופנם וביישן המתמודד עם חרדה חברתית

#אמהות #התמקדות #חרדה #אילמותסלקטיבית

797 צפיות

אשמח ללוות אותך להתגלות לב

 בשיווק, בכתיבה, בתהליכי יצירה ויציאה לאור

kerenhartman@gmail.com 052-3686167

  • Facebook - Black Circle
  • Instagram - Black Circle
photo-1464252393105-283bcbd42c83T.jpg

© כל הזכויות שמורות לקרן הרטמן  | תמונות: קרן הרטמן ו-Unsplash.com