שרון אולדס היא משוררת וסופרת אמריקאית מוערכת, זוכת פרס פוליצר ופרסים נוספים, ואחת המשוררות אהובות עלי באופן אישי. יש בשיריה משהו מכונן ממש ובהרבה מקרים ראיתי את הכתיבה שלה כסוג של "בית ספר לשירה".
השירים של אולדס תורגמו לעברית ע"י שירה סתיו, מתרגמת ומשוררת מדהימה בפני עצמה (שספרה "שריר הלב" הוא ספר חובה בעיני), וניתן למצוא אותם בספר "קרקעית חיינו" בהוצאת אפיק והליקון. השיר "השטן אומר" פותח את הספר "קרקעית חיינו" והוא פתח גם את ספר השירים הראשון של אולדס שנקרא "השטן אומר", אשר פורסם בשנות ה-80.
אל השיר הזה אני חוזרת שוב ושוב כבר שנים, אני מלמדת אותו בתהליכי עריכה שאני מלווה ובסדנת עריכה, ואף פעם אין מספיק זמן לדבר עליו לעומק. אז מאחר שאני יכולה לדבר על השיר הזה שעות, אני רוצה להציע בפוסט הזה ניתוח של השיר במבט ממוקד התקשרות ופוסט-טראומה. לצורך ניתוח השיר נשענתי על ניתוחים נפלאים אחרים (ראו ברשימת המקורות) והוספתי כמובן מנקודת מבטי - הן כקוראת, כותבת ועורכת והן כמטפלת.
אזהרת טריגר: פוסט טראומה מורכבת והתעללות במשפחה
לפני שנפנה אל השיר ואל הניתוח שלו, אציין שהניתוח המוצע כאן הוא בגדר הצעה אישית בלבד, על פי חווית הקריאה שלי. באופן טבעי ניתן לפרש את השיר גם בדרכים אחרות.
מאחר שמדובר בנושא כאוב ופגיע מאוד, אני רוצה לומר לפני הכל שהמורכבות בהתקשרות טראומטית ובמשפחות שאני קוראת להן "פצועות ופוצעות", היא מורכבות אמיתית, עמוקה ומייסרת, שאין דרך "טובה" או "רעה" להתמודד עמה, משום שיש בפצע הילדות הזה הרבה כאב, זעם, חוסר אונים, קושי יומיומי וכמיהה עמוקה לריפוי ולאהבה - שבכולם יש להכיר.
נוכח נושא השיר שיש בו טריגרים, אני ממליצה להפעיל שיקול דעת בטרם ובמהלך הקריאה וכמובן לפנות לעזרה מקצועית ולתמיכה אם הנושא מעורר קושי, כאב ומצוקה.
הצעת קריאה
אני ממליצה, קודם כל, לקרוא את השיר בשלמותו, ואז לקרוא אותו שוב, אפילו מספר פעמים כדי לחוות, להרגיש ולהבין אותו קודם כל בדרך האישית שלכן, בגוף שלכן, לפני שקוראות את הניתוח שלי.
בנוסף, אני ממליצה לקרוא את השיר גם בשפת המקור, באנגלית.
הנה השיר:
השטן אומר / שרון אולדס
אֲנִי נְעוּלָה בְּתֵבַת אֶרֶז קְטַנָּה
וּבָהּ תְּמוּנָה שֶׁל רוֹעֵי־צֹאן מֻדְבֶּקֶת
אֶל הַלּוּחַ הָאֶמְצָעִי בֵּין גִּלּוּפִים.
הַתֵּבָה עוֹמֶדֶת עַל רַגְלַיִם מְעֻקָּלוֹת.
יֵשׁ לָהּ מַנְעוּל זָהָב בְּצוּרַת לֵב
וְאֵין מַפְתֵּחַ. אֲנִי מְנַסָּה לִכְתֹּב
אֶת דַּרְכִּי הַחוּצָה מִן הַתֵּבָה הַסְּגוּרָה,
הַמַּדִּיפָה רֵיחַ אֶרֶז. הַשָּׂטָן
בָּא אֵלַי בַּתֵּבָה הַנְּעוּלָה
וְאוֹמֵר, אֲנִי אוֹצִיא אוֹתָךְ. תַּגִּידִי
אַבָּא שֶׁלִּי חָרָא. אֲנִי אוֹמֶרֶת
אַבָּא שֶׁלִּי חָרָא וְהַשָּׂטָן
צוֹחֵק וְאוֹמֵר, זֶה נִפְתָּח.
תַּגִּידִי שֶׁאִמָּא שֶׁלָּךְ סַרְסוּרִית.
אִמָּא שֶׁלִּי סַרְסוּרִית. מַשֶּׁהוּ
נִפְתָּח וְנִשְׁבָּר כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת אֶת זֶה.
עַמּוּד הַשִּׁדְרָה שֶׁלִּי מִתְיַשֵּׁר בְּתֵבַת הָאֶרֶז
כְּמוֹ צִדָּהּ הָאֲחוֹרִי, הַוָּרֹד, שֶׁל סִכַּת הָרַקְדָנִית
עִם עֵינֵי הָאֹדֶם, הַמֻּנַּחַת לְצִדִּי
עַל כַּר סָטֶן בְּתֵבַת הָאֶרֶז.
תַּגִּידִי חָרָא, תַּגִּידִי מָוֶת, תַּגִּידִי שֶׁיֵּלֵךְ לְהִזְדַּיֵּן הָאָב,
אוֹמֵר הַשָּׂטָן בְּאָזְנִי.
כְּאֵב הֶעָבָר הַנָּעוּל מְזַמְזֵם
בְּתֵבַת הַיַּלְדָּה עַל הַשִּׁדָּה, מִתַּחַת
לִבְרֵכַת הָעַיִן הָעֲגֻלָּה, הַנּוֹרָאָה,
הַמְגֻלֶּפֶת וְרָדִים סָבִיב, שָׁם
הַתִּעוּב הָעַצְמִי מַבִּיט בַּצַּעַר.
חָרָא. מָוֶת. שֶׁיֵּלֵךְ לְהִזְדַּיֵּן הָאָב.
מַשֶּׁהוּ נִפְתָּח. הַשָּׂטָן אוֹמֵר
אַתְּ לֹא מַרְגִּישָׁה הַרְבֵּה יוֹתֵר טוֹב?
נִרְאֶה שֶׁהָאוֹר נִשְׁבָּר עַל סִכַּת
הַלְּבוֹנָה הָעֲדִינָה, הַמְגֻלֶּפֶת
בִּשְׁנֵי צִבְעֵי עֵץ. אֲנִי גַּם אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ,
אַתָּה יוֹדֵעַ, אֲנִי אוֹמֶרֶת לִשְׁחוֹר הַשָּׂטָן
בַּתֵּבָה הַנְּעוּלָה. אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתָם אֲבָל
אֲנִי מְנַסָּה לוֹמַר מַה קָּרָה לָנוּ
בֶּעָבָר הָאָבוּד. כַּמּוּבָן, הוּא אוֹמֵר
וּמְחַיֵּךְ, כַּמּוּבָן. עַכְשָׁו תַּגִּידִי: עִנּוּי.
אֲנִי רוֹאָה, מִבַּעַד הַשְּׁחוֹר הָרָווּי אֶרֶז,
לַהַב שֶׁל צִיר גָּדוֹל נִפְתָּח.
תַּגִּידִי: הַזַּיִן שֶׁל הָאָב, הַכּוּס שֶׁל
הָאֵם, הַשָּׂטָן אוֹמֵר, אֲנִי אוֹצִיא אוֹתָךְ.
זָוִית הַצִּיר מִתְרַחֶבֶת
עַד שֶׁאֲנִי רוֹאָה אֶת קַוֵּי הַמִּתְאָר שֶׁל
הַזְּמַן לִפְנֵי שֶׁנּוֹלַדְתִּי, כְּשֶׁהָיוּ
נְעוּלִים בַּמִּטָּה. כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת
אֶת מִלּוֹת הַקֶּסֶם, זַיִן, כּוּס,
הַשָּׂטָן אוֹמֵר בְּרַכּוּת, בּוֹאִי צְאִי.
אֲבָל הָאֲוִיר סְבִיב הַפֶּתַח
כָּבֵד וְסָמִיךְ כְּעָשָׁן חַם.
הִכָּנְסִי, הוּא אוֹמֵר, וַאֲנִי מַרְגִּישָׁה אֶת קוֹלוֹ
נוֹשֵׁם מִן הַפֶּתַח.
הַיְצִיאָה הִיא דֶּרֶךְ פִּיו שֶׁל הַשָּׂטָן.
בּוֹאִי בְּפִי, הוּא אוֹמֵר, אַתְּ כְּבָר
שָׁם. וְהַצִּיר הָעֲנָק
מַתְחִיל לְהִסָּגֵר. הוֹ לֹא, אָהַבְתִּי
אוֹתָם, גַּם. אֲנִי מְהַדֶּקֶת
אֶת גּוּפִי חָזָק
בְּבֵית הָאֶרֶז.
הַשָּׂטָן יוֹנֵק אֶת עַצְמוֹ הַחוּצָה דֶּרֶךְ חוֹר הַמַּנְעוּל.
אֲנִי נִשְׁאֶרֶת נְעוּלָה בַּתֵּבָה, הוּא חוֹתֵם
אֶת הַמַּנְעוּל שֶׁצּוּרָתוֹ לֵב בְּדוֹנַג לְשׁוֹנוֹ.
עַכְשָׁו זֶה אֲרוֹן הַקְּבוּרָה שֶׁלָּךְ, הַשָּׂטָן אוֹמֵר.
אֲנִי בְּקֹשִי שׁוֹמַעַת;
אֲנִי מְחַמֶּמֶת אֶת יָדַי
הַקָּרוֹת בְּעֵינֵי הָאֹדֶם
שֶׁל הָרַקְדָנִית –
הָאֵשׁ, הַיֶּדַע שֶׁהִתְגַּלָּה לְפֶתַע, עַל הָאַהֲבָה.
תרגמה לעברית: שירה סתיו
מתוך "קרקעית חיינו" בהוצאת אפיק - הליקון.
שיר שמתחיל ונגמר בתיבה נעולה
אֲנִי נְעוּלָה בְּתֵבַת אֶרֶז קְטַנָּה
וּבָהּ תְּמוּנָה שֶׁל רוֹעֵי־צֹאן מֻדְבֶּקֶת
אֶל הַלּוּחַ הָאֶמְצָעִי בֵּין גִּלּוּפִים.
הַתֵּבָה עוֹמֶדֶת עַל רַגְלַיִם מְעֻקָּלוֹת.
יֵשׁ לָהּ מַנְעוּל זָהָב בְּצוּרַת לֵב
וְאֵין מַפְתֵּחַ. אֲנִי מְנַסָּה לִכְתֹּב
אֶת דַּרְכִּי הַחוּצָה מִן הַתֵּבָה הַסְּגוּרָה,
הַמַּדִּיפָה רֵיחַ אֶרֶז.
כבר בפתיחה, בשורות הראשונות של השיר, אפשר לראות שאולדס ממקמת אותנו ומספרת לנו היכן הדוברת נמצאת והיכן אנחנו מתחילים את המסע איתה. נקודת המוצא שלנו היא בהווה, התרחשות בזמן אמת, בתוך תיבת ארז קטנה נעולה.
הרושם הראשוני מייצר חוויה מיידית - הדוברת כלואה מבפנים בתוך תיבה עשויה מעץ ארז. התיבה נעולה ואין מפתח. כבר כאן יש איזו כליאה, איזו מצוקה. זה מזכיר אולי ארון קבורה. מצד שני, אולדס מתארת את שלל הפרטים היפים הקטנים, כך שאנו מבינים שזו תיבת תכשיטים של ילדה - יש גילופים, תמונה של רועי צאן, מנעול זהב בצורת לב.
השיר כולו (למעט חלק קטן) מתרחש בתוך התיבה הזו. זה המרחב שבו השיר מתקיים והוא גם מרמז לנו על השדה הרעיוני שבו אנחנו נמצאות - להיות כלואה בתיבת תכשיטים של ילדה, כמו להיות כלואה בתבנית הילדות שלך, בתיבת הזכרונות מהילדות.
המטאפורה של תיבת התכשיטים מאפשרת לנו לעשות היקש רק בדיעבד, או בקריאה חוזרת: ההקבלה היא להיותנו מבוגרים שעדיין כלואים במערכת היחסים מול ההורים שלנו, בכאב ובכעס שנובעים ממשפחת המקור, בדפוסים שלנו, בזכרונות וטראומות של הילדות, אשר ארוזים לא אחת בתיבות יפות, במראית עין של ילדות שמחה ומשפחה טובה.
המפגש עם השטן
הַשָּׂטָן
בָּא אֵלַי בַּתֵּבָה הַנְּעוּלָה
וְאוֹמֵר, אֲנִי אוֹצִיא אוֹתָךְ. תַּגִּידִי
אַבָּא שֶׁלִּי חָרָא. אֲנִי אוֹמֶרֶת
אַבָּא שֶׁלִּי חָרָא וְהַשָּׂטָן
צוֹחֵק וְאוֹמֵר, זֶה נִפְתָּח.
תַּגִּידִי שֶׁאִמָּא שֶׁלָּךְ סַרְסוּרִית.
אִמָּא שֶׁלִּי סַרְסוּרִית. מַשֶּׁהוּ
נִפְתָּח וְנִשְׁבָּר כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת אֶת זֶה.
עַמּוּד הַשִּׁדְרָה שֶׁלִּי מִתְיַשֵּׁר בְּתֵבַת הָאֶרֶז
כְּמוֹ צִדָּהּ הָאֲחוֹרִי, הַוָּרֹד, שֶׁל סִכַּת הָרַקְדָנִית
עִם עֵינֵי הָאֹדֶם, הַמֻּנַּחַת לְצִדִּי
עַל כַּר סָטֶן בְּתֵבַת הָאֶרֶז.
תַּגִּידִי חָרָא, תַּגִּידִי מָוֶת, תַּגִּידִי שֶׁיֵּלֵךְ לְהִזְדַּיֵּן הָאָב,
אוֹמֵר הַשָּׂטָן בְּאָזְנִי.
כותרת השיר הניחה כבר בהתחלה רמז לגבי מה שיקרה בו. לשיר קוראים "השטן אומר", כלומר, אנחנו מבינות שמחכה לנו פה מפגש עם השטן, שיהיה דיאלוג איתו. כשהשטן אכן מופיע אפשר לתהות - מיהו השטן של שרון אולדס? האם הוא השטן במובנו הדתי-נוצרי? האם הוא גילום השדים שלה מהילדות? האם הוא ההורים עצמם? האם הוא גורם חיצוני או קול פנימי (חלק עצמי שטני) בתוכה?
זה כמובן נתון לפרשנות, אבל כך או כך, נגלה לנו מילה אחר מילה שהדיאלוג בין הדוברת לשטן מעורר המון מתח, מעורר קונפליקט, מעורר שדים וכאב והופך למאבק שנמצא בשורש החיים והקיום שלנו מול הילדות וההורים שלנו.
כשהשטן מופיע הוא מציע עסקה: הוא מבטיח לדוברת חופש, הוא מבטיח שישחרר אותה מהתיבה, אבל היא צריכה לתת משהו בתמורה - היא צריכה להגיד דברים קשים על ההורים שלה. השטן דורש מהדוברת להתכחש להוריה, להכריז על אבא שלה "חרא" ועל אמא "סרסורית". הדוברת מצייתת כי היא כלואה, חסרת אונים ונואשת להקלה, ואכן, כשהיא אומרת את המילים השטן צוחק ומשהו מתחיל להשתחרר. הצחוק של השטן כמו מרמז על ההמשך ועל שטניותו הטבעית, אבל הדוברת ממשיכה ואומרת את הדברים שהוא מבקש ממנה לומר.
בכל פעם שהדוברת מצייתת ואומרת דברים היא מיד חשה הקלה נוספת - למשל, היא מצליחה ליישר קצת את הגב בתוך התיבה. היא מעידה שזה כמו סיכת הרקדנית שכלואה שם לצידה על כרית סאטן. אולדס אמנם מדברת על סיכה שמונחת בתיבה, אבל לי זה מזכיר את תיבות התכשיטים הישנות של פעם, בהן היתה בלרינה על קפיץ מקופלת בתוך התיבה שהיתה מזדקפת כשפותחים את התיבה לקול צלילי מנגינה שהתנגנה.
אפשר בנקודת הזו לשים לב גם למצלול, למשחק בין שטן לסאטן, שיכול לרמוז על הגבול הדק בין משהו יפה, חלק ונעים למשהו שטני. באנגלית זה אף יותר מובהק - Satin - Satan.
אחרי שהדוברת נענית ומתחילה להרגיש הקלה היא רואה את השחרור הקרוב מהתיבה, שמתחילה להיפתח, אבל השטן לא עוצר. הוא רוצה עוד דברים ממנה: "תַּגִּידִי חָרָא, תַּגִּידִי מָוֶת, תַּגִּידִי שֶׁיֵּלֵךְ לְהִזְדַּיֵּן הָאָב".
באנגלית המצלול עובד עוד יותר חזק:
“Say shit, say death, say fuck the father.”
כלומר, השטן עולה מדרגה ואומר לדוברת להגיד דברים נוראיים יותר על הוריה. הדברים דחוסים בשורה אחת, במקצב משולש שיוצר מנגינה של דחיפות ודחק. תגידי-תגידי-תגידי. השטן מגביר לחץ וקצב, דורש עוד הרבה.
כאב העבר הנעול מתעורר
כְּאֵב הֶעָבָר הַנָּעוּל מְזַמְזֵם
בְּתֵבַת הַיַּלְדָּה עַל הַשִּׁדָּה, מִתַּחַת
לִבְרֵכַת הָעַיִן הָעֲגֻלָּה, הַנּוֹרָאָה,
הַמְגֻלֶּפֶת וְרָדִים סָבִיב, שָׁם
הַתִּעוּב הָעַצְמִי מַבִּיט בַּצַּעַר.
חָרָא. מָוֶת. שֶׁיֵּלֵךְ לְהִזְדַּיֵּן הָאָב.
הדברים הקשים שהדוברת נדרשת לומר מעוררים את הכאב ומעוררים תיעוב עצמי שמביט בצער. גם המילה "מוות" עולה. כל כאבי הילדות מתעוררים במילים "כאב העבר הנעול" ואם נשים לב נוכל לראות בתיאור בבית הזה איך פתאום המבט הוא לא מתוך התיבה אלא מחוצה לה - כְּאֵב הֶעָבָר הַנָּעוּל מְזַמְזֵם / בְּתֵבַת הַיַּלְדָּה עַל הַשִּׁדָּה…. / שָׁם / הַתִּעוּב הָעַצְמִי מַבִּיט בַּצַּעַר
יש מעבר מ-"כאן" ל-"שם", כלומר, כאב העבר שהיה נעול מתעורר ומזמזם, ונקודת המבט חיצונית פתאום - כזו שרואה את התיבה על השידה מבחוץ. יש כאן כאב כל כך חזק עד שהמבט כמו יוצא החוצה להביט מבחוץ על התיבה, אולי זה מרמז לנו על דיסוציאציה שאופיינית מאוד לפוסט טראומה מורכבת.
מַשֶּׁהוּ נִפְתָּח. הַשָּׂטָן אוֹמֵר
אַתְּ לֹא מַרְגִּישָׁה הַרְבֵּה יוֹתֵר טוֹב?
נִרְאֶה שֶׁהָאוֹר נִשְׁבָּר עַל סִכַּת
הַלְּבוֹנָה הָעֲדִינָה, הַמְגֻלֶּפֶת
בִּשְׁנֵי צִבְעֵי עֵץ.
השטן שואל את הדוברת אם היא לא מרגישה יותר טוב תוך שהיא מתחילה להתרווח או לראות את השחרור הקרוב. בנקודה זו, האור שמגיע מבחוץ מאיר על סיכת הלבונה המגולפת וחושף שהיא בשני צבעים, כלומר, נחשפים שני גוונים בזכות האור שנכנס, כמו מתגלים שני רבדים או צדדים לסיפור, מה שנחשף הוא איזו מורכבות שאין בה צבע אחד, שהדוברת כמו לא ראתה אותה קודם.
ההכרה והעינוי
אֲנִי גַּם אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ,
אַתָּה יוֹדֵעַ, אֲנִי אוֹמֶרֶת לִשְׁחוֹר הַשָּׂטָן
בַּתֵּבָה הַנְּעוּלָה. אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתָם אֲבָל
אֲנִי מְנַסָּה לוֹמַר מַה קָּרָה לָנוּ
בֶּעָבָר הָאָבוּד. כַּמּוּבָן, הוּא אוֹמֵר
וּמְחַיֵּךְ, כַּמּוּבָן. עַכְשָׁו תַּגִּידִי: עִנּוּי.
לאחר שהדוברת מבחינה במורכבות של צבעי העץ (אולי מורכבות הילדות והסיפור המשפחתי), היא פתאום "מדברת אחרת". היא אומרת ל"שחור השטן" (הרע המוחלט) שהיא גם אוהבת את האב, שהיא אוהבת את הוריה ומנסה לומר משהו (בכתיבה אולי) על מה שקרה להם "בעבר האבוד". השטן מחייך ואומר כמובן, עכשיו תגידי "עינוי".
העינוי פה הוא עינוי מוכר למי שחוו התקשרות פצועה וילדות בה ההורים הם הורים מתעללים או הורים "פוצעים": לצד החלקים שרוצים להתכחש, להתנכר, להאשים, להביע זעם ולהתנתק, ישנם גם החלקים שאוהבים, שרוצים להבין את הפצע במבט שאינו "שחור ולבן". אולי מבט חומל אפילו. בכך יש עינוי בלתי נגמר. סוג של גיהנום נצחי בתוך תיבה סגורה.
אֲנִי רוֹאָה, מִבַּעַד הַשְּׁחוֹר הָרָווּי אֶרֶז,
לַהַב שֶׁל צִיר גָּדוֹל נִפְתָּח.
תַּגִּידִי: הַזַּיִן שֶׁל הָאָב, הַכּוּס שֶׁל
הָאֵם, הַשָּׂטָן אוֹמֵר, אֲנִי אוֹצִיא אוֹתָךְ.
להב של ציר גדול נפתח, הדוברת עוד רגע בחוץ, רק שהיא נדרשת להגיד דברים עוד יותר נוראיים על הוריה. דברים כמו: הזין של האב, הכוס של האם - ואז השטן יוציא אותה.
ככל שלומדים להכיר את השירה של אולדס לעומק וקוראים עוד הרבה שירים אחרים שלה, אפשר לצרף אותם לשיר הזה ולהבין שהיא רומזת על ילדות טראומטית, על התעללות ואולי על גילוי עריות אפשרי.
אולדס לא מכריזה זאת במילים מובהקות, היא לא מגלה לנו מה קרה אבל ההתרחשות הטראומטית עולה מהשירים כמו מתיבת התכשיטים: הכליאה, הכמיהה להשתחרר, המאבק בשטן ובמה שכרוך כדי להשתחרר לדעתו, לצד מילים שהיא זורעת שמשלבים בין פצע וכאב להקשרים מיניים: כאב העבר / הזין של האב / הכוס של האם/ אמא סרסורית / עינוי ועוד.
זָוִית הַצִּיר מִתְרַחֶבֶת
עַד שֶׁאֲנִי רוֹאָה אֶת קַוֵּי הַמִּתְאָר שֶׁל
הַזְּמַן לִפְנֵי שֶׁנּוֹלַדְתִּי, כְּשֶׁהָיוּ
נְעוּלִים בַּמִּטָּה. כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת
אֶת מִלּוֹת הַקֶּסֶם, זַיִן, כּוּס,
הַשָּׂטָן אוֹמֵר בְּרַכּוּת, בּוֹאִי צְאִי.
הדוברת מתקדמת עוד שלב בציות לדרישותיו של השטן, וכשזוית הציר של התיבה מתרחבת נכנס עוד אור והיא רואה את קווי המתאר של הזמן טרם הולדתה, כשהוריה היו נעולים במיטה. כדאי להתעכב על הניסוח הזה משום שהוא רומז לנו שהדוברת כמו מכירה בכך שגם ההורים היו "נעולים" במובן מסוים, אפילו כשעשו אהבה. כשעשו אותה. ואז היא אומרת את מילות הקסם "זין, כוס" והשטן אומר לה בואי צאי.
מלכודת שברא השטן
אֲבָל הָאֲוִיר סְבִיב הַפֶּתַח
כָּבֵד וְסָמִיךְ כְּעָשָׁן חַם.
הִכָּנְסִי, הוּא אוֹמֵר, וַאֲנִי מַרְגִּישָׁה אֶת קוֹלוֹ
נוֹשֵׁם מִן הַפֶּתַח.
הַיְצִיאָה הִיא דֶּרֶךְ פִּיו שֶׁל הַשָּׂטָן.
בּוֹאִי בְּפִי, הוּא אוֹמֵר, אַתְּ כְּבָר
שָׁם. וְהַצִּיר הָעֲנָק
מַתְחִיל לְהִסָּגֵר. הוֹ לֹא, אָהַבְתִּי
אוֹתָם, גַּם. אֲנִי מְהַדֶּקֶת
אֶת גּוּפִי חָזָק
בְּבֵית הָאֶרֶז.
הדוברת אמרה את מילות הקסם, השטן אמר בואי צאי, אבל פתאום היא מבחינה שהאויר סביב פתח התיבה סמיך וכבד כמו עשן, כלומר, יש תחושת מלכודת, ערפל או סכנה אפשרית. ואין עשן בלי אש.
דבר נוסף נחשף בנקודה הזו: השטן פתאום אומר "היכנסי" לאחר שקודם אמר "בואי צאי" ובכך הוא כמו חושף את המלכודת - משהו התהפך - היציאה היא כניסה למקום אחר. הדוברת מגלה שהיציאה היא דרך פיו של השטן או במובן מסוים, בחוץ לא מחכה שחרור אלא פיו של השטן, אולי כלא ועינוי מסוג אחר.
היציאה דרך פיו של השטן מרמזת בעיני על מילכוד שקיים עבור מי שכלואים בתוך יחסים מתעללים: היציאה והשחרור מההורים, מהילדות הטראומטית, מעבירים אותנו דרך פיו של השטן, דרך גיהנום. מה שיש בחוץ מפתה, אך עשוי להתגלות כמסוכן באותה מידה ואף יותר, לכן לפעמים הפצוע המוכר והידוע עדיף על פיו של השטן שמחכה בחוץ.
בסוף החלק הזה, לאחר שהדוברת מודה ומכריזה שהיא גם אוהבת את הוריה, היא לא נוטה קדימה לצאת אלא נאחזת בתיבה ולוחצת את גופה פנימה, אל "בית הארז". הכמיהה להשתחרר, הפיתוי לצאת החוצה מהתיבה ומהכאב חזקים כל כך שהדוברת צריכה להפעיל כוח רב ולהצמיד את גופה לתיבה.
אפשר גם לשים לב לשינוי שחל פה בין "תיבה" ל-"בית". מה שנקרא לאורך השיר "תיבת ארז" נקרא בנקודה זו "בית הארז". כלומר, כשהמורכבות נחשפת, כשיש שני צבעים, כשיש שנאה ורצון להשתחרר אבל גם אהבה, זו כבר לא סתם תיבה שרוצים לצאת ממנה, זהו בית.
ארון הקבורה
הַשָּׂטָן יוֹנֵק אֶת עַצְמוֹ הַחוּצָה דֶּרֶךְ חוֹר הַמַּנְעוּל.
אֲנִי נִשְׁאֶרֶת נְעוּלָה בַּתֵּבָה, הוּא חוֹתֵם
אֶת הַמַּנְעוּל שֶׁצּוּרָתוֹ לֵב בְּדוֹנַג לְשׁוֹנוֹ.
עַכְשָׁו זֶה אֲרוֹן הַקְּבוּרָה שֶׁלָּךְ, הַשָּׂטָן אוֹמֵר.
אֲנִי בְּקֹשִי שׁוֹמַעַת;
השטן מעניש את הדוברת על כך שאינה יוצאת אליו. הוא יונק את עצמו החוצה דרך חור המנעול (מה שגם מבסס שהוא היה בפנים איתה כל הזמן הזה) והדוברת נשארת נעולה בתיבה. השטן אוטם את המנעול בדונג לשונו ומכריז "עכשיו זה ארון הקבורה שלך". היא כלואה לנצח, אבל היא בקושי שומעת אותו כבר.
הבחירה להישאר בתיבה שהיא בית, למרות הכל, ולא ללכת אחרי השטן מדגישה עבורנו את הקונפליקט הנצחי בהתקשרות פוצעת וטראומטית: הגילוי המטלטל שאנחנו אוהבים את ההורים שלנו למרות ויחד עם כל הדברים הנוראים שעשו לנו. ישנם חלקים דומיננטיים, צועקים בתוכנו, שרוצים להתנכר, להתנתק, להשתחרר, לנקום, לחשוף את ההתעללות והפצע, אבל לצידם תמיד יש חלק שגם אוהב את ההורים, שרוצה להבין מה קרה, שרוצה להשתייך.
גילוי האש, הידע על אהבה
אֲנִי מְחַמֶּמֶת אֶת יָדַי
הַקָּרוֹת בְּעֵינֵי הָאֹדֶם
שֶׁל הָרַקְדָנִית –
הָאֵשׁ, הַיֶּדַע שֶׁהִתְגַּלָּה לְפֶתַע, עַל הָאַהֲבָה.
בשורות הסיום של השיר הקור גובר בתוך התיבה. השטן נטש והחום שהוא סיפק נעלם. אולי היה איזה חום ו"יחד" שהוא הבטיח, אבל היה לו מחיר גבוה מדי (היה עשן). הקור מתכתב גם עם הדימוי של ארון הקבורה, היא נעולה לנצח, הגוף מתקרר.
למעשה, בסיום השיר הדוברת נשארת לבד, קבורה בבית הארז המוכר שנאטם כעת לנצח. אפשר לראות בזה סוף "לא טוב" - היא לא נגאלה, היא לא השתחררה, השטן נטש אותה. היא נשארת נעולה לנצח בתוך כאבים מייסרים ועינוי מוכר, אלא שהסוף מתגלה כמורכב יותר, כמו הילדות וכמו החיים.
תוך שהדוברת בוחרת שלא לצאת וננעלת בפנים לנצח, היא מחממת את ידיה לאור עיני האודם של הרקדנית, כלומר מצליחה למצוא חום בעיני הרקדנית להתחמם ממנו, ואז היא מגלה את האש, מגלה "הידע שהתגלה לפתע, על האהבה".
כך השיר נחתם בפנינו. באיזה גילוי של אש וידע על האהבה.
הדוברת כמו בחרה לראות את המורכבות, להגיד דברים נוראיים אבל להגיד גם שהיא אוהבת אות הוריה, ובכך יש כמו תמונה מלאה יותר והשלמה עם המורכבות. ייתכן שבדרך זו הדוברת מרוויחה את "הבית", משהו שהוא עדיין פצוע ופגום, אבל "שלם" יותר משום שיש בו "גם וגם": יש בו יכולת להכיר בכאב, בשנאה, ברצון להשתחרר ומנגד להכיר בחלקים שאוהבים את ההורים למרות הכל, שרוצים להשתייך ולבין מה קרה שם, למרות הכל.
אולדס חושפת בשיר את המורכבות האנושית - להיות כלואה בעבר, להיות כלואה עם משפחת המקור, לחוות את העצב, הזעם, התיעוב, ועדיין לאהוב, לרצות להבין. המורכבות של המשפחה היא המורכבות של האהבה - ואולי נוכח דימוי תיבת הארז או "בית הארז" אולדס רומזת לנו שהבית הוא פצע שאי אפשר באמת להשתחרר ממנו, אנחנו נשארים נעולים בו לנצח, ובתיבה הזו, בבית הזה, יש כאב ותיעוב לצד חום וידע שמתגלה פתאום על האהבה.
הידע שמתגלה הוא פתאומי משום שהדוברת לא ציפתה לזה, היא קיוותה להשתחרר כליל. השטן הציג עסקה נחרצת של שחור לבן, הבטחה לגאולה במעשה פשוט של חשיפת ההורים או הכרזה על ההורים כשאנשים נוראיים. לאורך השיר היא מתאמצת להיענות, היא הולכת אחריו ואומרת דברים קשים, ורק לקראת הסוף, ככל שהאור נכנס לתיבה, מתגלתה לה המורכבות - הצבעים הנוספים של העץ, החלקים שאוהבים את ההורים, האש, הידע על האהבה.
אלמנטים פואטיים וצורניים בשיר
אגו, צל והשטן בהקשר נוצרי
אולדס מציגה פה שיח עם השטן שיש בו מאבק אגו ו"צל" בהקשרים פסיכולוגיים, כמו מאבקים פנימיים בין חלקים בתוכנו שרוצים נקמה והאשמה לחלקים אחרים שמרגישים אשמים, שכמהים לשייכות.
אולדס מתכתבת עם עולם דימויים נוצרי ומייצרת הקבלה למאבק מול השטן בהקשר נוצרי. כל מה שנדרש מהדוברת בעצם פשוט מאוד - להתכחש להורים וכך תוכל להשתחרר, לצאת - ממש כפי שבנצרות דורשים מאדם להתכחש לשטן להכריז שהוא מאמץ את ישו כדי להיגאל.
כאן זה קצת שונה - הדוברת לא נדרשת להתכחש לשטן כדי להיגאל אלא להוריה, שהם אולי סוג של שטן, אבל העסקה הזו לא עובדת ולא מצליחה לצאת לפועל.
ייתכן שאולדס מניחה כאן ביקורת על שחור-לבן של דת, שהוא כמו שחור-לבן של אהבה ומשפחה. אולי אולדס מבקשת להצביע על איזו שטחיות לפיה גם בנצרות עלינו להתכחש לשטן, לאמץ את ישו ואז הכל יסתדר - רק מעצם ההכרזה, תבוא הגאולה. זה כמובן לא ככה במציאות המורכבת מאוד של משפחות בכלל ומשפחות פוצעות ופצועות בפרט.
השטן, כמו שטן, מתגלה כמלכודת שיש בה ערפל וסכנה - צריך לעבור דרך פיו של השטן כדי להיגאל. הדוברת בוחרת להישאר בתיבה היא בוחרת בדרך הקשה יותר עבור מי שנפצעו בתוך המשפחה - הדרך הקשה שבה רואים את המורכבות, את האהבה שבכל זאת יש שם לצד הכעס, הכאב, האימה.
דמות השטן
כפי שציינתי קודם לכן, השטן יכול להיות הרבה דברים ולייצג הרבה חלקים בסיפור המשפחתי-אישי של אולדס: הוא יכול לייצג חלקים שטניים בתוכה, הוא יכול לדמות את ההורים לשטן, והוא יכול לייצג חלקים חיצוניים יותר כמו "החברה" והעולם שבחוץ שמצפה מהדוברת להתנתק או להתנכר להוריה.
בעיני, מעבר לכל, הבחירה בדימוי השטן משמשת את אולדס כדי לייצר הפרדה ברורה ומבוהקת בין "טוב" ל-"רע", בין "שחור" ו-"לבן". כאשר אולדס נותנת לשטן את תפקיד "הרע" היא כמו מייצרת הרחקה - זו לא היא שרצתה להגיד דברים כאלה על ההורים, זה השטן הכריח אותה. זה השטן אמר לה לעשות ככה. הוא רע והיא טובה וחסרת אונים. ההתבגרות שלה מתרחשת כשהיא מתכחשת לשטן, לרע המוחלט, ומכירה במורכבות.
הבחירה בשטן משרתת דבר נוסף והוא הקושי בהתמודדות עם אשמה או "חוסר נאמנות" להורים - החלקים שרוצים לקלל, להאשים, להתרחק, מעוררים אשמה גדולה על חשיפת ההורים, כיבוס הכביסה המלוכלכת בחוץ, על נטישת ההורים שלמרות כל מה שעשו, מרגישה כמו "בגידה" או "נטישה" או מעשה נורא שיש בו אלמנטים שטניים ממש מרוב שהם לא טובים ולא מקובלים.
המבנה הצורני של השיר
כמו רוב השירים של אולדס, גם השיר הזה בנוי ברצף אחד של דיבור, שיר שכתוב בבית אחד ארוך. אין בשיר הפרדה לכמה בתים, אין הפסקות באמצע. זהו מוטיב חוזר בשירים של אולדס והוא משרת בעיני את הדחק והמתח בשיר הזה, כמו שהוא משרת את התשוקה והסערה בשירים אחרים. זהו מבנה שמייצר אינטנסיביות שאין בה מקום לנשימה.
המבנה הזה מכריח אותנו להתמסר, לעמוד בקצב וללכת אחרי אולדס, שורה אחר שורה, במתח מצטבר שמעצים את האלמנטים שגם ככה ישנם - הכאב, הטראומה, הייסורים, האהבה, התיבה הנעולה.
סוף השיר
אחד הדברים שתהיתי לגביהם בכל קריאה מחדש קשור לשורות האחרונות בשיר. יש חוויה כמעט מנוגדת בין הסטרס, המתח, האינטנסיביות של מהלך השיר מתחילתו - לעומת סופו - לעומת השורות האחרונות שהן בווליום נמוך יותר, ומעלות תחושה שונה, כמעט כמו אבחנה או תחושה של סגירה קצרה ומהירה "מדי".
אֲנִי מְחַמֶּמֶת אֶת יָדַי / הַקָּרוֹת בְּעֵינֵי הָאֹדֶם / שֶׁל הָרַקְדָנִית – / הָאֵשׁ, הַיֶּדַע שֶׁהִתְגַּלָּה לְפֶתַע, עַל הָאַהֲבָה.
בסוף הדיאלוג עם השטן, בסוף המאבק, הדוברת נשארת לבד, נעולה בתיבה, ואולדס מספרת לנו שהתגלה לפתע ידע על האהבה. היא משאירה לנו להבין ממהלך השיר מה הוא אותו ידע: אולי הידע הוא המורכבות עצמה, החלקים שכן אוהבים את ההורים למרות הכל, הבחירה ברגע האמת להישאר בבית ולא להשתחרר דרך פיו של השטן אולי משהו אחר.
מה שמעניין הוא שאולדס מניחה את הסוף הזה בקצרה, בלי הרבה תיאורים ופירוט, בלי פאתוס או התרגשות. השיר כמו מסתיים באיזו עדינות שלא פגשנו לפני כן. בעיני המהלך הזה, הבחירה לסיים כך, מייצרים תחושה של הכנעה, השלמה או הסכמה עדינה.
אולדס לא "מתרגשת" או "חוגגת" את הידע שהתגלה על האהבה, היא מניחה אותו ומסיימת בו. אולי היא נוהגת כך משום שבאמת אין פה מה לחגוג, אין חדוות גילוי ואין פה גאולה. המשפחה, הזכרונות, הכאב עודם שם. הבחירה להישאר נעולה, החלקים שאוהבים ורוצים להבין מה קרה, אולי גם החלום להשתחרר עודם שם. סוף השיר מוגש לנו כמו שהוא, בלי יגון או חגיגה, כמו לומר "ככה זה", ככה זה במשפחה, ככה זה באהבה, זו המורכבות. ולפעמים אחרי שנים של ניסיונות להשתחרר, אחרי מאבקים שמשתוללים בפנים (בתוכנו, בתיבה) מתגלה פתאום "ידע" פשוט ומורכב מאוד על האהבה.
המטאפורה של תיבת התכשיטים
ככל שחוזרים וקוראים את השיר שוב ושוב מתגברת הפליאה נוכח הגאונות של מיקום השיר כולו ומיקום הדוברת של השיר בתוך תיבת תכשיטים של ילדה.
בהרבה מובנים תיבת התכשיטים מחזיקה בתוכה את הניגודים של הילדות. מצד אחד משהו עדין ושברירי, עם עיטורים ומנעול זהב, משהו יפה ונוסטלגי. מצד שני כל מה שכלוא בפנים - הילדה והאישה שהיא גדלה להיות, הזכרונות, הכאבים, הכמיהה להשתחרר, הזעם כלפי האב והאם, המילים הקשות, המאבק בשטן, העינוי.
הדימוי של תיבת תכשיטים מעץ והירידה לפרטים משרתים את התחושה של הדוברת ואת מהלך השיר כולו - יש מעט מקום ויש מתח רב. כשהשטן מופיע נושף עשן בהבל פיו או חותם את התיבה בדונג לשונו נוצרת תמונה חיה ממש של סיפור אימה סוריאליסטי.
השיר כתוב בלשון הווה. אולי יש בכך רמיזה שאמנם הכל קרה בעבר (הרי היא מנסה להבין מה קרה להם שם) אבל היא עדיין כלואה בתיבת העץ כאילו זה היום. לכל אורך השיר האוירה דחוסה, אנחנו עוקבות אחר המתרחש משניה לשניה, במעברים בין חום לקור, בין בהירות לערפל, בין מילים קשות כל כך שכמעט אי אפשר לתאר שנפנה אותם כלפי ההורים שלנו, לצד הכרה עדינה באהבה וגילוי האש.
אֲנִי מְנַסָּה לִכְתֹּב אֶת דַּרְכִּי הַחוּצָה מִן הַתֵּבָה הַסְּגוּרָה - נקודת מבט ארס פואטית
אולדס מניחה כבר בתחילת השיר התייחסות ארספואטית (אודות הכתיבה). היא מספרת לנו שהיא מנסה לכתוב את דרכה החוצה מן התיבה הסגורה. בכך, אולדס מתייחסת במבט מטא הן לשיר עצמו ולתיבת התכשיטים, והן למעשה הכתיבה הכללי בחייה דרכם היא מנסה להשתחרר, או אולי להבין משהו.
אפשר לראות בכך ניסיון להתגבר או לעבד דרך הכתיבה. אפשר גם למצוא פה שאלה: האם כתיבה יכולה לגאול אותנו, לשחרר אותנו מהילדות והטראומה?
אין לנו תשובה, אך אם נתייחס להכרזה הזו אודות הניסיון ולידע שהתגלה בסוף, אפשר לפחות לראות איך מעשה הכתיבה וההתמסרות למהלך השיר עשויים לגלות לנו משהו - על המורכבות, על המשפחה, על אהבה.
אולדס הציבה את השיר הזה בפתיחת הספר הראשון שלה ואולי יש בכך אמירה על מלאכת הכתיבה והמסע שלה עם הכתיבה.
אם אני חוזרת שוב לסוף השיר, אולי אולדס אומרת לנו שכמו באהבה וכמו במשפחה, גם בכתיבה אין גאולה, אין שחרור, אין שחור לבן, אבל היא יכולה לחשוף בפנינו משהו , תמונה רחבה, מורכבות, ידע פתאומי על האהבה.
סיכום: על מה השיר הזה?
הדיאלוג עם השטן מדגים מאבק אותו חווים מי שגדלו במשפחה פוצעת או עברו ילדות טראומטית. זהו מאבק בין שייכות לבין חופש ושחרור מכאב. בתחילה השטן מוצג כמי שבא לתת שחרור והקלה, אחר כך מתפתח קונפליקט מולו ובסוף השטן מתגלה כשטן, כמלכודת שלא ממלאת את ההבטחה, שיש בה סכנה אחרת.
אפשר לראות את המאבק בשיר כמאבק פנימי של מי שעברה ילדות טראומטית והתעללות. קולו של השטן כמו קול פנימי שרוצה, בצדק רב, לקלל, להאשים, להעניש, לחשוף את מעשי ההורים, להתנכר, להתנתק ולהשתחרר.
לכאורה יכולנו לשאול האם הדוברת ניצחה או הפסידה? אך אולי זו שאלה שאינה במקומה. נוכח סוף השיר עולה השאלה האם יש בכלל "ניצחון" או "שחרור" במקרים של ילדות מורכבת כל כך. עולה גם השאלה האם אפשר בכלל להתגבר, להשתחרר - מהכאב, מההורים שלנו, מהטראומה?
באופן דומה אנו יכולות לשאול -
האם זה שיר פסימי שרומז לנו שאי אפשר להשתחרר מהילדות, שלנצח נישאר נעולים?
או שזה שיר אופטימי כי מתגלה תקווה גם אחרי שלא הצלחנו להשתחרר - מתגלים חום וידע על האהבה?
האם זה שיר על כמיהה ילדית שנידונה להיכשל?
האם זה שיר על היאחזות באהבה ובשייכות למשפחת המקור למרות הפצעים הכואבים?
האם זה שיר שרומז לבחירה בוגרת שיש בה התגברות והשלמה - לראות את המורכבות והאהבה שיש למרות הכל, לצד הכל?
מאחר שמדובר בשיר, שהוא מטבעו אמצעי ביטוי רב גוונים ורבדים, אפשר לומר שזה נתון לפרשנות ועל כן כל התשובות נכונות.
עבורי, זהו שיר שמציף את כל קשת הרגשות והתחושות הנעולים בתיבת הילדות ובבית הילדות יחד איתנו, שיר שמעיד על עצם המורכבות, על צרכים עמוקים שזועקים להכרה וסותרים זה או זה - כמיהה עמוקה לשחרור לעומת כמיהה להשתייכות. גם בבגרותנו אנחנו כלואים בהרבה מובנים בסיפור הילדות, בתא המשפחתי, באופי ההתקשרויות שלנו שמקרין ומשפיע על מערכות היחסים שלנו. כאשר ההתקשרות הראשונית שלנו עם ההורים פצועה, מאתגרת, מכאיבה, הרגשות הסותרים שחיים בתוכנו הם רגשות של עינוי, עצב וזעם לצד הזדקקות, פגיעות ואהבה. בשיר "השטן אומר" אולדס חושפת לאט, במהלך מותח וטעון ממש, את ה-"גם וגם" המייסר שנובע מהעבר, מטלטל אותנו בהווה ומאיים להכתיב את העתיד - עד הנצח. הגם וגם הזה שנובע מההתקשרות הראשונית שלנו - מההורים שלנו, אלו שבזכותם אנו חיים ובגללם אנו פצועים, מושרש בבסיס האהבה, בבסיס העינוי, בבסיס החיים.
מקורות:
1. גיא פרל, "על שרון אולדס, פאוסט ועל ברית עם השטן", המוסך - כתב עת לספרות, גיליון מספר 7, פורסם: 06.07.2017, זמין ב:
2. Jen DeGregori, "The Last Poem I Loved: “Satan Says” by Sharon Olds", The Rumpus, Published: August 6th, 2013, Available at:
Comments