חודש הספר: שבעה ספרי שירה שחייבים לקרוא

חודש הספר הוא, כידוע, החג שלנו - המשוררים והסופרים, והוא הזדמנות נפלאה לכולן ולכולם לקנות עוד ועוד שירה. עכשיו, אחרי שסיימתי לפגוש, לשוחח ולחבק אנשים יפים וקוראים בדוכן הנודד של לוקוס, אני רוצה להמליץ על שבעה ספרי שירה מהשנה האחרונה שכדאי לכן ממש לקנות ולקרוא. היה קשה לבחור רק שבעה. יש עוד הרבה ספרי שירה שהייתי רוצה להמליץ עליהם (ולא רק מהשנה האחרונה), אבל ריכזתי כאן את אלו שהלכו איתי הרבה השנה, שקיפלתי בהם הכי הרבה קפלים, שאני מבקשת שלא תפספסו אותם.

יאללה.

1. עמוס נוי - "כמה אנשים תהיה"

עורך: אלי הירש הוצאה: עולם חדש ספר חדש לעמוס נוי הוא אירוע מרגש שחיכינו לו ממש (אני יודעת שאני לא לבד).

השירה של עמוס היא פלא מילים שהוא מג'נגל באויר כמו כדורים מרוכזים של כאב, הומור, יופי ועוד כאב. כל זה עטוף תמיד במנגינה שהיא לגמרי עמוסנוי, תופס בבטן ולא עוזב. כל שיר יורד לאט כמו נוצה, שוקע כמו משקולת, מערבל אותנו בין שמיים וארץ, בין מציאות לחלום, במלוא חוכמה, אהבה וצער על כבודת החיים. אם אין לכן את ספריו הקודמים - זה חמור מאוד. שני שירים מתוך "כמה אנשים תהיה": בחודש חשוון / עמוס נוי

בְּחֹדֶשׁ חֶשְׁוָן אֵין חַגִּים רַק יָרֵחַ

יָפֶה כָּל כָּךְ שֶׁצָּרִיךְ לַעֲרֹךְ

בְּחֹדֶשׁ חֶשְׁוָן אֶת חַג הַיָּרֵחַ

בְּחֹדֶשׁ חֶשְׁוָן אוֹרִי מֵתָה וְכָל הַפְּרָחִים

חָדְלוּ מִנִּיחוֹחָם וַאֲפִלּוּ אֲנִי שֶׁהַכֹּל שׁוֹכֵחַ

זוֹכֵר שֶׁבַּיּוֹם הַהוּא הָיָה חַם

וּבַלַּיְלָה הַהוּא הָיְתָה חֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה וְיָרֵחַ

שֶׁל חֹדֶשׁ חֶשְׁוָן: דִּבּוּר זֶה שֶׁהוּא מִצַּד הַחֹשֶׁךְ

יֵשׁ בּוֹ מִלִּים אֲבָל אֵין בּוֹ נֶחָמָה

אוּלַי בָּכִיתִי אָז כְּמוֹ שֶׁבּוֹכִים אַחֲרֵי מִלְחָמָה

עַכְשָׁו אֲנִי לֹא זוֹכֵר וַאֲנִי לֹא שׁוֹכֵחַ

עַכְשָׁו חֹדֶשׁ חֶשְׁוָן וְאֵין חַגִּים אֲבָל מָחָר

אֲנִי אֵלֵךְ כְּמוֹ בַּחֲלוֹם לָרְחוֹב שֶׁלָּהּ

וּמוּל הַחַלּוֹן שֶׁלָּהּ אֲנִי אֶקְרָא בְּקוֹל נִחָר

אוֹרִי אוֹרִי כְּבָר מְאֻחָר

אוֹרִי אוֹרִי קוּמִי אוֹרִי

קוּמִי לִרְאוֹת אֶת הַיָּרֵחַ

~~~

הוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּ / עמוס נוי

אִם הַזִּכָּרוֹן שֶׁלִּי אֵינוֹ מַטְעֶה אוֹתִי

הָיוּ גַּם דְּבָרִים יָפִים בְּלִהְיוֹת מְאֻשָּׁר:

נַגִּיד, כְּשֶׁגֶּשֶׁם מְעֹרָב בְּשֶׁלֶג

מַכֶּה בְּחָזְקָה בְּקִירוֹת הַצְּרִיף

וּמַשֶּׁהוּ בַּחוּץ עוֹשֶׂה הוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּ

וְאַתָּה לֹא יוֹדֵעַ אִם זֶה הָרוּחַ אוֹ זְאֵבִים

אֲבָל אַתָּה יוֹשֵׁב בַּכֻּרְסָה לְיַד תַּנּוּר עֵצִים

וְקוֹרֵא שׁוּרוֹת בְּשָׂפָה שֶׁאַתָּה מְנַסֶּה לִלְמֹד

וְכָל הָעוֹלָם מִסְתַּחְרֵר סְבִיבָן:

הָאָבִיב יָבוֹא עַל גַּב סוּס יָרֹק. אֲבָל אַתָּה לֹא תָּבוֹא.

הַקַּיִץ יָבוֹא עַל גַּב סוּס צָהֹב. אֲבָל אַתָּה לֹא תָּבוֹא.

הַסְּתָו יָבוֹא עַל גַּב סוּס אָפֹר. אֲבָל אַתָּה לֹא תָּבוֹא.

לֹא. אַתָּה לֹא תָּבוֹא.

2. עדי פלד-שריג - "לא נולדנו להיות הדימויים היפים של עצמנו"

עורך: אליעז כהן הוצאה: משיב הרוח (סדרת חוט הכסף)

גם לספר הזה חיכיתי הרבה. כשהוא הגיע אלי והתחלתי לנבור בו נפעמתי כמה הוא עולה על הציפיות, כמה הוא גדוש ועמוק.

עדי כותבת בשפה עשירה, בשלה, חכמה, מלאת אמת וכנות, השירה חודרת דרך האמהות, הנשיות, הבית, דרך הוויה של חיים ובדידות, דרך כל מה שמורכב וסמוי לעתים מהעין. זה ספר יפה, יפה כל כך.

מומלץ בחום. שני שירים מתוך "לא נולדנו להיות הדימויים היפים של עצמנו":

איזה מין דבר? / עדי פלד-שריג

אִשָּׁה אֵינָהּ רוֹצָה לָשׁוּב לְבֵיתָהּ

וְהַבַּיִת טוֹב.

לְפָנִים, כְּמוֹ סְפוֹג סָבְבָה בָּעוֹלָם,

הִקִּיפָה מִינֵי יְרִיחוֹ

אַךְ יָדְעָה לָשׁוּב לְעַצְמָהּ

וְכָעֵת מָה?

מִתְגַּלְגֶּלֶת בַּמַּדְרֵגוֹת אֶל הַמַּחְסָן,

שָׁם, בְּמַעֲרַב הַחֶדֶר,

קִיר עָשׂוּי אֲבָנִים כְּבֵדוֹת כְּמוֹ

הַהִיסְטוֹרְיָה, יַלְדָּה דַּקָּה

מַטְמִינָה בְּתוֹכוֹ אֱמוּנָה וְתִקְווֹת.

אֵיזֶה מִין דָּבָר? אִשָּׁה אֵינָהּ רוֹצָה לָשׁוּב לְבֵיתָהּ

וְהַבַּיִת טוֹב.

לְפָנִים, גַּם כְּשֶׁנָּפְלוּ חוֹמוֹת, גַּם כְּשֶׁנִּפְקְעָה עִיר,

הָיְתָה עוֹמֶדֶת, מִתְמַסֶּרֶת לְעֶצֶב הַגּוּף.

פֶּתַח לְבַיִת שְׁלִישִׁי הָיָה חֻרְבַּן הַנֶּפֶשׁ

וְכָעֵת מָה?

שְׁבָרִים מִתְחַנְּנִים לָעוּף.

אֵיזֶה מִין דָּבָר אִשָּׁה אֵינָהּ רוֹצָה לָשׁוּב לְבֵיתָהּ וְהַבַּיִת טוֹב

~~~ אני בניתי בית / עדי פלד-שריג

הֵם הִגִּיעוּ לֶאֱטֹם אֶת הַסְּדָקִים בַּקִּירוֹת. מִסְתַּבֵּר שֶׁהַקַּרְקַע תַּחְתֵּינוּ

לֹא יַצִּיבָה, הַבַּיִת זָז, הָאֲדָמָה רוֹעֶדֶת.

הִצַּעְתִּי לָהֶם לִשְׁתּוֹת וְהֵם אָמְרוּ "שֻׁקְרַאן, אֲבָל רַמַדַאן, צוֹם".

שָׁאַלְתִּי אֵיךְ אֶפְשָׁר כָּךְ לַעֲבֹד, אָמְרוּ "מַעַלֵישׁ, אֵין מָה לַעֲשׂוֹת"

הָיוּ לִי בַּקָּשׁוֹת וּתְהִיּוֹת, "תִּפְנִי אֶל הַקַּבְּלָן", עָנוּ בְּחִיּוּךְ, "אֲנַחְנו רַק

הַפּוֹעֲלִים, אָסוּר לָנוּ לַעֲנוֹת".

פַּעַם שָׁאַל אוֹתִי יוּדָה (אַחֲרֵי שֶׁסִּפַּרְתִּי שֶׁאָנוּ בּוֹנִים בַּיִת בַּקִּבּוּץ) —

"אַתֶּם בּוֹנִים אֶת הַבַּיִת?"

"כֵּן", עָנִיתִי.

"בֶּאֱמֶת? אַתֶּם? עִם מֶלֶט וּלְבֵנִים? מֵהַפִּגּוּמִים וְעַד לַבְּרָזִים?"

חָשַׁבְתִּי אָז שֶׁהוּא מְעַט מַגְזִים, הָיְתָה לוֹ חִבָּה מְיֻחֶדֶת לְדִיּוּקִים לְשׁוֹנִיִּים.

רַאמִי שְׁחַאדֶה, בַּאסֶל עַבְּדוּל עַזִיז, בַּאסֶם עַדוּאַן, אַחְמַד בַּרְהוּם,

סַאלֶם אַבּוּ יוּנֶס, יוּסוּף מוּסְטַפַא, אִיאַד גַ'עְבַּרִי, עַבֶּד מַחַאמִיד,

עוֹמַר סַנוּוַאר, חַלִיל מַנְסוּר, מוּחַמַד חַ'אלֶד

3. ספיר פז - "כמו אין מילים בעולם"

עורך: דרור בורשטיין הוצאה: הליקון ספיר ואני למדנו יחד בהליקון, כך שחלק מהשירים זכורים לי בגוף עוד כטיוטות שהיו. שום דבר לא באמת מכין אותך לספר כזה, שאי אפשר למסגר אותו כ-"ספר על מות אם" משום שהוא מעשה שירי מזוקק, מפעים ונוגע כל כך. אני מרשה לעצמי להעיד שיש לספיר חריצות פואטית נדירה וסבלנית. התוצאה שלה היא ספר שירה בלתי מתפשר בעוצמות הכאב, באמת שלו ובעיקר בכישרון פואטי.

שני שירים מתוך "כמו אין מילים בעולם": מגירה / ספיר פז

אֲנִי שׁוֹמֶרֶת עַל הָאֶפְרוֹחִים שֶׁלָּךְ שֶׁדָּחַפְתְּ לִי

לַכִּיסִים בַּיּוֹם שֶׁל הָאִשְׁפּוּז,

כְּשֶׁהָאַחִים שֶׁלָּקְחוּ אוֹתָךְ

הִפְנוּ מַבָּט.

הָאֶפְרוֹחִים אֶצְלִי בַּמְּגֵרָה, מְחַכִּים לָךְ שֶׁתַּחְזְרִי אֵלֵינוּ.

אֲנִי מְכַסָּה אוֹתָם בַּלַּיְלָה וּמַאֲכִילָה,

חוֹרַרְתִּי פֶּתַח אִוְרוּר.

שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים שֶׁאַתְּ מֵתָה.

בַּהַתְחָלָה הֵם יָרְדוּ בַּמִּשְׁקָל וְכַנְפֵיהֶם הִלְבִּינוּ

אֶחָד הִתְחִיל לְנַקֵּר אֶת אָחִיו בַּלַּיְלָה. חָשַׁבְתִּי שֶׁזֶּה מִשְׂחָק.

לֹא הִסְפַּקְתִּי לְהַפְרִיד.

בַּבֹּקֶר שָׁכַב שָׁם מֵת,

אָחִיו שָׁכַב לְיָדוֹ, מֵת גַּם. אוּלַי מִצַּעַר.

הָאֶפְרוֹחִים נִרְקָבִים לִי בַּמְּגֵרָה.

~~~ *

שִׁפּוּלֵי הָאֶתְמוֹל הֻכְתְּמוּ בַּצְּעָקוֹת

שֶׁקָּדַחְתִּי בְּדֶלֶת נְעוּלָה. צָוַחְתִּי אֶת שְׁמֵךְ

כְּמוֹ גּוֹזָל רָעֵב, פְּעוּר מַקּוֹר, מְצַיֵּץ לְאִמּוֹ הָאֵינֶנָּה,

הַתֵּכֶף חוֹזֶרֶת, לֹא -

הַמֻּנַּחַת שְׁלֹשָה מֶטְרִים מִתַּחְתָּיו, שְׁבוּרַת כָּנָף.

הַחֹשֶךְ פָּעַר בִּי סְדָקִים. לֹא שָׁמַעְתִּי בַּזְּמַן

אֶת עַצְמוֹת הַמָּחָר מִתְרַסְּקוֹת. וְעַכְשָׁו הַמָּחָר מְשֻׁתָּק.

4. נעם בן-דוד - "שירי שוקת ריקה"

ערך: ניסן אליהו כהן הוצאה: נצח

זה ספר שיצא בסוף השנה שעברה אבל אל תתקטננו איתי כי הוא כזה שנשאר. נעם בן-דוד, מייסד הוצאת "נצח", מייסד כתב העת "על השפתיים" ואיש מוכשר ממש, הוציא ספר שירה מוקפד, מהודק, שמכניס אותנו, תמונה אחר תמונה, שיר אחר שיר, לתוך מבנה שירי-רגשי דחוס שהוא בית, גוף, ילדות, התבגרות, אישה, איש. זה ספר קצר ויפה, שהנרטיב שלו צובר ומחלחל משיר לשיר. הפואטיקה של נעם מייצרת משהו חד ורך, עמום ובהיר, עדין וכל כך נוכח.

שני שירים מתוך "שירי שוקת ריקה":

*

הוֹלֵךְ וְנִהְיֶה לָךְ קָשֶׁה לְהַבְחִין

בֵּין קְרִירוּת הַחֶדֶר לְלַהַט הָרְחוֹב.

גּוּפֵךְ, הַמְּבַקֵּשׁ רַק לַחְלֹף,

נִתְלַשׁ מִשְּׁנָתוֹ,

הָלַם כַּתֹּף.

גּוּפֵךְ צוֹעֲנִי כָּזֶה​ מְלֻכְלָךְ

דּוֹפֵק עִם הַקֶּשֶׁת בְּשׁוּלֵי הַכִּנּוֹר

בָּזוּי, מְנֻצָּל וְדָפוּק

מְכַשֵּׁף אֶת שֶׁלֹּא נִתַּן לְכִשּׁוּף

בּוֹכֶה בְּשׁוּלֵי דֶּרֶךְ –

עָמוּם לְעַצְמוֹ –

חַקְיָן שֶׁל גּוּפִים אֲחֵרִים.

יוֹם יָבוֹא וְיֻזְמַן לַשַּׂעַר

לְהִטָּרֵק אַחַת וּלְתָמִיד.

~~ *

אִמֵּךְ מְקַלֶּפֶת רִמּוֹן בַּמִּטְבָּח

שָׁמַיִם אוֹרְבִים אֶל מִחוּץ לַחַלּוֹן

אַתְּ לוֹקַחַת קְצָת מִיץ וּמְטַפְטֶפֶת לְאַט

רִצְפָּה מִתְמַלֵּאת בְּרֵיחַ אָדֹם

אִמֵּךְ אוֹהֶבֶת אֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה

בֶּעָבָר הִיא קָנְתָה לָךְ זֵרִים וְרִמּוֹן

בַּכְּנִיסָה לְחַדְרָהּ יֵשׁ שִׂיחַ קוֹצִים

וּבַלַּיְלָה רָאִית שָׁם חַיּוֹת מַבְהִילוֹת

הִיא אוֹהֶבֶת אוֹתָךְ וּבְלִי לְהַאֲשִׁים

יֵשׁ לָהּ רֵיחַ שָׁקוּף שֶׁיּוֹצֵא מֵהָרֹאשׁ

הִיא תֹּאהַב אוֹתָךְ רַק

כְּשֶׁתִּתְיָאֲשִׁי

5. רון דהן - "מגול"

ערך: ארז שוייצר הוצאה: הקיבוץ המאוחד

גם כאן אגיד מראש שאם אין לכם את ספרי השירה הקודמים של רון, זה מצער מאוד ואני ממליצה לתקן זאת בהקדם. זה עוד ספר שחיכיתי לו בסבלנות זמן רב, וכמו בספרים הקודמים גם של רון גם בספר הזה היופי עולה על גדותיו ככל שהפואטיקה מזדקקת ומתהדקת סביבך בדיוק ובחוכמה פואטית. תנועת הגל בין אקולוגיה, משפחה, פרידה, גבריות, בדידות ואהבה, מטלטלת ועוטפת ככל שהטבע חודר ונחדר. במרכז הכל: אדם, ים, אהבה. נא לקנות ולקרוא, זה יפה ומנחם גם כשהספר מזכיר לנו שהכל כבר מאוחר.

שני שירים מתוך "מגול":

כך זה יקרה / רון דהן

הָעוֹלָם הַזֶּה יֵלֵךְ לְכָל הָרוּחוֹת

בְּיֹפִי כֹּה גָּדוֹל, כְּמוֹ יֶלֶד

הַמֵּגִיחַ מִתּוֹךְ חֲלוֹם.

עֵינֵי הָעֵגֶל נִפְקָחוֹת לְאַט אֶל

רִצּוּד הָאוֹר, בְּיֹפִי כֹּה

גָּדוֹל וְאַדִּיר יֵלֵךְ עַד שֶׁנֶּחְדַּל לְהַלֵּל

אֶת הַיֹּפִי כִּי נֵדַע: זֶה סוֹפֵנוּ וְלֹא אַחֵר

וְלֹא יְאַחֵר אֲפִלּוּ נִימָה.

אֲשֶׁר לִי, אֲנִי עוֹד שׁוֹהֶה בָּרִקּוּד

הָאִטִּי אִתָּךְ, הָאוֹר הַכָּחֹל מִתְאַפֵר וּמַקְלִישׁ,

פַּת לֶחֶם אֲחוּזָה בְּכַף יָדִי, גּוּף בְּגוּף נִמְהָל

עַד הַסּוֹף, עַד לְסוֹף הַיֹּפִי

שֶׁאֵין לוֹ שִׁעוּר

בָּעוֹלָם.

~~~ אבי / רון דהן

אָבִי עָשָׂה מַעֲשִׂים נוֹרָאִיִּים וְטָס

לְאֶרֶץ אַחֶרֶת. נִסִּיתִי לַעֲקֹב אַחַר הַחֲרִיקוֹת

שֶׁהוֹתִיר עַל הָאַסְפַלְט הַחַם,

מְזַגְזֵג כְּפָעִיל פּוֹלִיטִי, אֲבָל הִסְתַּחְרַרְתִּי וְנָפַלְתִּי וְנִשְׁפַּךְ דָּם.

אֵילוּ מַעֲשִׂים נוֹרָאִיִּים אָבִי עָשָׂה?

רֵאשִׁית, הוּא לֹא הָיָה אִמִּי. לְאַהֲבָתוֹ לֹא הָיְתָה אֲחִיזָה.

שֵׁנִית, הוּא אָהַב סְפָרִים בְּלוּיִים וּמְכֻרְסָמִים. כַּף יָדוֹ הָיְתָה

קַלָּה בְּכַף יָדִי, הוּא הֶעֱדִיף לְדַפְדֵּף עַל סַפְסָל

מֵאֲשֶׁר לְהַבִּיט וְלִרְאוֹת כֵּיצַד

אֲנִי חוֹצֶה אֶת הַכְּבִישׁ. שְׁלִישִׁית

הוּא לֹא אָהַב לָלֶכֶת לַיָּם.

יֶשְׁנָם לֵילוֹת שֶׁבָּהֶם אֲנִי קוֹרֵא לְאָבִי וְהוּא מֵשִׁיב לִי:

בֶּטַח, אֲנִי כְּבָר קָם וּמֵבִיא לְךָ כּוֹס מַיִם.

6. מיכל הדר קידר - "תשעים מעלות"

ערך: רועי חסן הוצאה: טנג'יר מי שמכיר את השירה של מיכל יבין על מה אני מדברת. אני מרשה לעצמי לומר שלא קראנו ספר כזה משום שלא הכרנו שפה כזו, משום שלא פגשנו אישה כמו מיכל. השירה של מיכל אחרת ונועזת משום שיש לה יכולת נדירה לנכוח בצורה רדיקלית בתוך הרגע ולהתמסר לו דרך שאלה באותה נחישות שבה היא מעזה אחר כך להשתנות ולשאול מחדש. כל שיר בספר מזמין אותנו לעדות, לשיחה, השירה של מיכל דיבורית ועירומה משכבות, שכבות שאת מבינה בסוף כל שיר שאת עצמך מכוסה בהן, רק משום שהיא הסירה אותן לנגד עינייך.

שני שירים מתוך "תשעים מעלות": *

אֲנִי חוֹלֶקֶת אֶת עַצְמִי עִם הָעוֹלָם.

זוֹ לֹא חֲלֻקָּה שִׁוְיוֹנִית.

הָעוֹלָם הוּא לֹא מָקוֹם שִׁוְיוֹנִי.

אֲבָל זוֹ חֲלֻקָּה הוֹגֶנֶת.

אֲנִי מְקַוָּה שֶׁאֲנִי אָדָם הוֹגֵן. הָגוּן.

אֵין לִי צֹרֶךְ לְהַשְׁאִיר אֶצְלִי דָּבָר.

כִּמְעַט שׁוּם דָּבָר. כָּל דָּבָר מְעֻבָּד וְנִטְחָן דַּק דַּק

וְאָז מֻנָּח עַל כַּף הַיָּד

וּמִתְפַּזֵּר לָרוּחַ.

אֲנִי מְסַפֶּרֶת לַבַּת שֶׁלִּי עַל גִּלְגּוּל נְשָׁמוֹת.

לְהִתְגַּלְגֵּל זֶה כְּמוֹ לְהִתְמַחְזֵר.

נִהְיֶה שְׁתֵּינוּ דְּרוּזִיּוֹת.

הַבֵּן שֶׁלִּי יִהְיֶה עָקַאל. ~~~ * כְּשֶׁשָּׁכַבְתִּי אִתְּךָ

לֹא חָשַׁבְתִּי עַל דָּבָר.

שָׁאַלְתִּי אוֹתְךָ: "אַתָּה מַרְגִּישׁ אוֹתִי?"

רָצִיתִי שֶׁתַּרְגִּישׁ אוֹתִי בָּאֵיבָרִים שֶׁלְּךָ

כְּמוֹ שֶׁאֲנִי הִרְגַּשְׁתִּי אוֹתְךָ בָּאֵיבָרִים שֶׁלִּי.

כְּשֶׁהָלַכְתָּ, מִהַרְתִּי לָצֵאת גַּם אֲנִי

לֶאֱסֹף אֶת הַיְלָדִים

וְיָשַׁבְנוּ שְׁלָשְׁתֵּנוּ לַאֲרוּחַת אַרְבַּע.

דִּבַּרְנוּ, אָכַלְנוּ, צָחַקְנוּ, שִׂחַקְנוּ

וְגַם אָז עוֹד לֹא חָשַׁבְתִּי עַל דָּבָר.

כְּשֶׁנִּכְנַסְנוּ שְׁלָשְׁתֵּנוּ לַמִּטָּה שֶׁלִּי

וּבַחשֶׁךְ שׂוֹחַחְנוּ עַל הַיּוֹם שֶׁהָיָה

וְלִטַּפְתִּי אֶת פְּנֵיהֶם שֶׁל הַיְלָדִים

וְהֶחֱזַקְתִּי לָהֶם אֶת הַיָּד

כְּשֶׁסִּפְּרוּ עַל רֶגַע לֹא נָעִים, וְנִצְמַדְנוּ כֻּלָּנוּ וְדִמְיַנּוּ

מָה הָיִינוּ רוֹצִים לַחֲלֹם בַּלַּיְלָה,

וְאָמַרְנוּ: "לַיְלָה טוֹב. חֲלוֹמוֹת פָּז",

וְעָצַמְנוּ עֵינַיִם. גַּם אָז עֲדַיִן לֹא חָשַׁבְתִּי עַל דָּבָר.

רַק בְּיוֹם שְׁלִישִׁי שֶׁבָּא אַחֲרֵי

הַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי שֶׁבּוֹ שָׁכַבְנוּ בַּמִּטָּה שֶׁלִּי,

כְּשֶׁלֹּא בָּאתָ,

חָשַׁבְתִּי

עַל הַמִּטָּה שֶׁמְּעַדֶּנֶת אֶת הַיְצָרִים שֶׁלִּי,

וְעָלֶיךָ, מְלַבֶּה אֶת הַיְצָרִים שֶׁלִּי.

וְעָלֶיךָ בְּתוֹךְ הַמִּטָּה שֶׁלִּי

וְעַל הַיְלָדִים בְּתוֹךְ הַמִּטָּה שֶׁלִּי

וְעָלַי בְּתוֹךְ הַמִּטָּה שֶׁלִּי

וְיָדַעְתִּי, הִגִּיעַ הַזְּמַן לְהִפָּרֵד.

7. נינו הרמן - "הר הרוח"

ערכה: הדס גלעד הוצאה: כ.ה.ל את נינו זכיתי לפגוש בזכות הדס גלעד, העורכת שלי ושלו, ובזכות קמפיין ההדסטארט שלו ששמחתי ללוות צמוד. אני אומרת שזכיתי כי נינו הוא אמן נדיר שכל מפגש איתו ממלא אותך השראה ומלמד אותך משהו על עצמך ועל הטוב שיש בעולם. זה אחד הספרים האישיים, היפים והמנחמים ביותר. נינו מביא בשפת הצילום ובשפת השירה סיפור פרידה מבנו שנהרג בעליות ליישוב נטף. זה הסיפור על הר הרוח, אבל זו יצירה רחבה כל כך ורחוקה מלהיות ספר על מוות ואובדן. הספר של נינו הוא ספר שירה וצילום שפועם חיים ויצירה, שמקדש התבוננות עמוקה וסבלנית, שמלמד אותנו את שפת הלב ואת הדיבור עם הנשמה ועם הטבע. ממליצה לקנות מראש יותר מעותק אחד כי זה ספר שתרצולהעניק במתנה.

שני שירים מתוך "הר הרוח": * הָעֵצִים בְּהַר הָרוּחַ מַבִּיטִים בִּי שׁוּב וָשׁוּב.

הֵם הָיוּ שָׁם כְּשֶׁיּוֹמְךָ בָּא, כְּשֶׁבָּא הַחֹשֶׁךְ.

עַכְשָׁו הֵם נִצָּבִים שְׂרוּפִים וּמְדֻלָּלִים.

הָעֶצֶב שֶׁנָּהַג לְהִתְיַצֵּב מוּל הָהָר

לֹא נִפְגַּע בַּשְּׂרֵפָה.

הוּא מוֹפִיעַ בְּתוֹכִי בְּדַיְקָנוּת.

אֵין פְּגִישָׁה בְּלִי פְּרֵדָה, הוּא אוֹמֵר.

~~~

*

אֵיךְ זֶה שֶׁנִּשְׁמָתִי לֹא בּוֹדֵדָה אַף פַּעַם?

אֲנִי שָׁר לָהּ שִׁיר אַהֲבָה

זֶה לֹא קָשֶׁה, הִיא מַקְשִׁיבָה

אֵין בָּהּ רוֹמְמוּת וְשֵׁפֶל

רַק שֶׁקֶט

~~~ תמונה מתוך "הר הרוח"