הרבה פעמים מצאתי את עצמי אומרת שלא הייתי מצליחה להוציא לאור את ספר השירה שלי לולא התהליך הטיפולי בקליניקה. הליווי הרגשי והמטפלת שלי סייעו לי לא רק כיוצרת וכאישה במסע החיים עצמם, אלא איפשרו לי גם עבודת חקירה, עיבוד והחזקה של תהליך היצירה: הכתיבה, העריכה, הגשה להוצאות לאור, בחירת הוצאה, הדסטארט, הפקה והדפסה, שיווק, סדנאות והשקות ועוד. לכל אורך התהליך עלו נושאים ודפוסים שמוכרים לי מהתהליך הטיפולי ומחיי. עלו זה אומר הציפו, איתגרו, העירו אחד את השני. עלו נושאים של חשיפה, כסף, זמן, חרדה, כישלון והצלחה, זוגיות ומשפחה, שייכות, ביקורת, הכרה ואהבה. היו שלבים ומעברים לא פשוטים בתהליך, שלבים בהם לא האמנתי בקובץ, תקופות בהן לא יכולתי לגעת בטקסטים או לא רציתי שהספר יצא לאור, שלבים בהם הקובץ כבר החל לנוע מעצמו החוצה, לפעמים יותר מהר ממני. בין לבין היו המון רגעים בהם זה נתקע, לא עבד, לא היה ברור איך ומתי. כמי שמלווה תהליכי יצירה ותהליכי טיפול של אחרים אני יודעת איך זה מרגיש מבפנים. אני מכירה את כל מה שפועל ומפעיל, אבל כשזה מגיע ליצירה שלי הכל חומק ומתערפל, אני זקוקה לתמיכה שם, לאותה תמיכה שאני נותנת לאחרים. היום, כמעט שנה אחרי שהספר יצא לאור אני יכולה להגיד שהתהליך לא נגמר, הוא נמשך כל הזמן. אמנם התחלתי לכתוב יצירה חדשה אבל הספר עושה את שלו בעולם בגלים שונים שחוזרים אלי ומחזירים את אותם נושאים - שעולים עכשיו מחדש בכתב היד הבא. הזיכרון והניסיון המוחשיים רק חיזקו והעמיקו את הצורך שלי לתמוך שם באחרים, ללוות את היוצרים והיוצרות שאני מלווה בכלים טיפוליים שהם גם הכלים הכי מופלאים שיש בעיני לתהליכי יצירה ובכלל - התמקדות וקונסטלציה משפחתית. כשאני עובדת עם מונחה או מטופלת בסשן בקליניקה הכל כמו קורה ונע מעצמו: אנחנו מניחות בדים, נכנסות פנימה להקשיב לגוף, מניחות שאלות ומחפשות תשובות ומשאבים. בימים טובים אני והא.נשים שאני מלווה מצליחים לשהות בשאלות, להסכים לתשובות לא להגיע. לכל אורך התהליך ובכל סשן מחדש אנחנו מגלים דברים על היצירה, על היוצר.ת, על התהליך ומה שקורה בו. אנחנו מתבוננים וחוקרים בסקרנות - מה קורה בתהליך היצירה? מה גועש, מה נתקע? למה אנחנו זקוקים? מה ידוע ומה עוד לא ידוע? בקליניקה יש לי את הבטחון שגם אם לא נמצא תשובה, היצירה תמצא את דרכה, היא הרי יותר חכמה מאיתנו (נורית זרחי אומרת שהשיר תמיד יותר חכם מהכותב.ת שלו). בקליניקה אני יודעת ובכל זאת נפעמת בכל תהליך מחדש כי אפשר לסמוך על היצירה, על התהליך של היוצר.ת. ואפשר לסמוך על ההתמקדות והקונסטלציה. אבל אז, כשאני יושבת מול המקלדת, כשאני מנסה לכתוב איך זה עובד כדי לשכנע אתכם לנסות גם - זה מסתבך קצת. זה מסתרבל. ההסבר לא בדיוק מסביר. המפה שאני פורשת הולכת ומתרחבת, העיגולים והקווים ביניהם מתרבים וכמו יוצרים פלונטרים אצלי בראש. אולי כי גם קונסטלציה וגם התמקדות, כמו גם פסיכותרפיה גופנית, כולן גישות ושיטות שקשה להסביר ויותר קל לחוות ולהבין דרך הגוף. זה לא אומר שויתרתי. הנה אני מנסה בכל זאת להסביר: איך אני עובדת עם התמקדות וקונסטלציה בתהליכי יצירה שאני מלווה בקליניקה? איך התמקדות וקונסטלציה יכולות לעזור לך בתהליך היצירה שלך?
תהליכי יצירה
תהליך כתיבה ויצירה, כמו כל תהליך, משפיע עלינו ומפעיל אותנו ברובד הפיזי, הרגשי והרוחני. בכל רגע נתון יש בנו אמונות, מחשבות, רגשות ותחושות לגבי התהליך, לגבי היצירה ולגבי עצמנו בתוך זה. יש לנו חששות וחרדות, יש בעיות טכניות ומעשיות, קשיים ואתגרים, תסכולים וכעסים, שלבים של תקיעות והפסקה, תחושות של נתק, הצפה או ייאוש, יש את הדפוסים שלנו שפועלים תוך כדי, יש צרכים פרקטיים ומהותיים: זמן, מימון, אהבה, ביטוי והכרה. יש לנו משאלות ורצונות עמוקים עבור היצירה ועבורנו. כאשר אנו נמצאים בתהליך יצירה (גם אם טרם התחלנו ואנחנו בשלב ההתכוונות והמחשבה) ישנם כמה גורמים ומימדים שאותם נרצה לחקור בקשב ובסקרנות באמצעות עבודת התמקדות וקונסטלציה. בהתמקדות ובקונסטלציה אנחנו עובדים פנימה עם הגוף וגם החוצה במרחב באמצעות עבודת ייצוגים. השילוב בין התמקדות ולקונסטלציה מאפשר לנו לחקור בסקרנות, להבין, לשאול, להניע, לקבל בהירות, לעבד, להתמודד רגשית ומעשית עם תהליך היצירה. לגעת ברבדים עמוקים יותר של התהליך ועל ידי כך להעמיק את היצירה, את העבודה ואת הנוכחות שלנו.
אילו אלמנטים פועלים בשדה של תהליך היצירה?
זמן
מונח הזמן בתהליך היצירה הוא אלסטי ודינמי למדי. "זמן" מורכב מהמון נקודות, שלבים וחוויות על ציר משתנה שנורא קשה לסמן בו "התחלה" או "סיום".
למשל, יש את הזמן שלוקח תהליך היצירה. אבל מי מחליט מתי תהליך מתחיל או נגמר? האם תהליך יצירה "מסתיים" כשמסיימים לכתוב או ליצור? כשיש תוצר יצירה? כשהיצירה מתפרסמת ויוצאת לאור? אף אחת מהתשובות לא נכונה וזה בסדר, פשוט כי התהליך מתחיל הרבה קודם ונמשך הרבה אחר כך.
כשיצירה יוצאת לאור היא ממשיכה לחיות ולהדהד בעולם גם אם שכחנו ממנה או המשכנו ליצירה אחרת.
באופן דומה נוכל לחוש שתהליך היצירה נובט בתוכנו הרבה לפני שישבנו לכתוב או עשינו צעד ממשי ראשון.
כמובן, יש בתהליך זמן שהוא מדיד ומובחן יותר: הזמן בו אנו עובדים, כותבים, מבצעים תחקיר, עורכים, מעצבים, מפיקים וכו'. יש את הזמן שלוקח לפרסם ולצאת לאור, בין אם סיימנו את תהליך הכתיבה והיצירה או טרם (נרחיב על כך בהמשך).
למי קראת זמן מת?
בכל תהליך יצירה יש תקופות או שלבים בהם אנו בהמתנה או במה שנדמה לנו כמו אי-עשייה. יש מי שיקראו לזה "זמן מת" או "זמן מבוזבז". החוויה של זמן כזה אינה פשוטה בכלל עבורנו. לעתים עוברים ימים ושבועות בהם נדמה ש"לא קורה כלום", שהכל תקוע, שלא נחזור לזה, שזה אבוד ולא נצליח, עולה תסכול, עולים רגשות עמוקים. שלבים של תקיעות, עצירה או אי-עשיה עשויים לעורר חרדה, תחושת סכנה, חווית קיפאון ואובדן. הם נחווים כמוות קטן (או גדול) בתוך התהליך.
מנקודת מבטם של מי שמלווים תהליכים, "זמן מת" הוא זמן מהותי בו מתרחשים דברים מתחת לפני השטח, בו מבשילים דברים בתוכנו ובמערכת. זהו הזמן הנכון לבדוק פנימה ולעשות עבודה בקליניקה: לשהות, לחקור, לבדוק, להכיר בפחד, בסכנה, לשוחח עם החלקים שדוחקים, שרוצים בכל זאת, לא להישאר לבד עם זה, ובעיקר להסכים למה שקורה ממילא להיות. וכן, אני יודעת, לתרגל קבלה רדיקלית בדיוק בשלב הזה נראה בלתי אפשרי ובלתי מתקבל על הדעת. הענין הוא שהתהליך שלנו יעבור דרך השלבים והתחושות האלו. ניסיון החיים והיצירה מאלצים אותנו לקבל זאת כאפשרות; אולי לא נצליח, אולי באמת לא "נחזור" לזה, אולי היצירה תיגנז או שלא תצלח דרכה ביציאה לאור. אבל לפעמים, בדיוק כשנסכים להרפות, לוותר, לעצור, לקבל את "הזמן המת" עם כל מה שהוא מביא איתו - משהו יתעורר לחיים, משהו ינוע. משהו יבשיל.
נקודות מבט על ציר הזמן
בקליניקה ננוע ממבט רחב על ציר הזמן של היצירה (התמונה הגדולה) למבט ממוקד (זום-אין) על מה שקורה ממש עכשיו. ננוע ביניהם בהתאם לצורך, בהתאם למה שאפשרי ומתבקש כרגע.
נקודת המבט הרחבה של התהליך
נקודת המבט הרחבה של התהליך היא התמונה הגדולה בעצם. היא לוקחת בחשבון קו שאינו לינארי, שאינו מתקדם בדרך אחת ידועה מראש, חלקו ידוע, חלקו לא. על ציר הזמן של התהליך יש פלונטרים, יש פיתולים, יש צעדים אחורה וקדימה אבל כן יש סוג של התחלה (מאיפה באנו) וסוג של סוף (לאן אנו הולכים).
במבט רחב על התהליך נוכל לחוש ולהבין: איפה התחלנו, מה כבר השלמנו, איפה אנחנו עכשיו, לאן הולכים, מה השלב הבא, לאן רוצים להגיע.
גם אם לא לכל שאלה יש לנו תשובה - אנו חוזרים כל הזמן לנקודת המבט של התהליך (של היצירה, של חיינו). אנחנו אומרים: אנחנו בתהליך. יש לו כל מיני שלבים ותחושות מורגשות. גם כשלא יודעים זה בסדר. זה חלק מהתהליך. לאט לאט אנחנו לומדים לסמוך על התהליך גם ברגעים בהם אנו מאבדים אמונה.
אחד התפקידים שלי כמי שמלווה יוצר.ת בתהליך יצירתי הוא להחזיק את נקודת המבט של התהליך ולסמוך עליו גם כשהיוצר.ת שאני מלווה לא מצליח: להאמין, להמשיך, לסמוך.
נקודת ההווה: כאן ועכשיו
באותה מידה שננסה לסמוך על התהליך והתמונה הגדולה נלמד לסמוך על הגוף ועל הרגע הזה.
הגוף וההווה הם עוגן. בכל שלב של אי-ודאות, קושי או חוסר אמונה נחזור למה שקורה כרגע - בהווה. בחדר. בגוף. נשאל:
מה קורה כרגע בגוף? מה מורגש?
מה קורה ברגע זה בתהליך?
מה קורה עכשיו? היום?
כשאנו מחזירים את המבט למה שקורה כרגע אנחנו מווסתים את ההצפה ומתקרקעים בהווה ובגוף. כשתשומת הלב חוזרת לגוף, לנשימה, לחדר ולייצוגים או בדים שהנחנו על הרצפה - אפשר לחזור לנוכחות, לבדוק מה כן ידוע ומה יש, להבין למה אנו זקוקים.
קצב
אלמנט הקצב קשור גם הוא לאלמנט הזמן. אפשר לומר שאלמנט הקצב מתייחס לזמן במדדים שך תפוקה והתקדמות. הקצב מושפע מאוד מהיוצר.ת ומהמערכת: הקצב שבו אני עובדת, הקצב שיקח לי לסיים, הקצב בו אוכל להתקדם, הקצב בו הדברים יבשילו או יגיעו לפרסום, ובתוך זה: כל מה שאני מצפה ומרגישה לגבי הקצב.
הציפיות שלי לעומת המציאות, יכולת לעומת רצון. נוסף על כך, הקצב לא תלוי רק בנו, הוא תלוי בחיים האישיים שלנו, במשפחות שלנו, בתעסוקה, בגורמים אחרים שמעורבים ביצירה וביציאה לאור, כל אלו מוסיפים תסכול, ציפיות וצרכים סותרים למערכת.
חלקים ממהרים וחלקים איטיים
בהתמקדות אנו מבחינים שכמו בכל נושא אחר בחיינו גם בתהליך היצירה שלנו: יש בתוכנו חלקים ממהרים ויש בתוכנו חלקים איטיים יותר. חלקים ממהרים בתוכנו הם אלו שמאיצים, שדוחפים, שרוצים כבר לכתוב, לסיים, להפיק, לפרסם, להצליח, שנוזפים בנו שאנחנו לא מספיק וצריך יותר. החשיבות בחלקים אלו היא בהנעה ובשמירה על הגחלת, האתגר הוא שלפעמים הם צועקים למרות ששאר החלקים מבקשים לעצור או להאט. במקביל, יש בתוכנו חלקים איטיים יותר: שצריכים לבדוק, לעצור, להאט, שרוצים לחכות רגע להתעכב, לחשוב על זה, שממאנים או מפחדים לעשות איזה צעד, שמתלבטים, שמונעים מאיתנו לעשות (דחיינות יכולה להיות חלק איטי במערכת), שלא בטוחים שהם רוצים בכלל, שלא יודעים. לפעמים חלק מהיר יצעק חזק יותר וחלק איטי יתחבא או פחות יתבטא (עד כדי כך שלא נדע שהוא שם), לפעמים להיפך. בעזרת תרגול התמקדות ועבודה בקונסטלציה אנחנו ממפים את החלקים בתוכנו ובמערכת ומשוחחים איתם בשיח של קבלה והכרה. נותנים להם תשומת לב, משתדלים לכבד את הקצב של התהליך ושל החלקים והגורמים במערכת גם כשמשהו אחר בתוכנו ממהר וזה בלתי נסבל עבורו להאט, להמתין או לעצור. אזכיר שוב שעבור רבים מאיתנו ועבור חלקים ממהרים בתוכנו להאט נחווה לעיתים כמו מוות קטן. יש בו סיכון לעצירה, לאי הצלחה, לירידה מהעגלה ומהסוס, למותה של היצירה, לכישלון. אנו רוצים לשים לב לזה ולתת לפחד הזה מקום, כמו שאנחנו רוצים לתת מקום לכל חלק אחר שעולה בהקשר של קצב התהליך.
דרך: צמתים ומעברים
כשמדברים על ציר הזמן ונקודת המבט הרחבה של התהליך אי אפשר שלא להתייחס למונח ה"דרך". הדרך תמיד משתנה בדרך. תהליך היצירה מזמן לנו המון חלקים של "ערפל", אי-ודאות וכן המון צמתים ומעברים, שינויים והפתעות של תכננו. גם היצירה וגם אנחנו משתנים בדרך. מאחר שנכונו לנו המון מעברים בתהליך היצירה כדאי לנו לבחון איך אנחנו חווים אוי-ודאות, מעברים ושינויים. איך אנחנו חווים זאת בדרך כלל, איך אנו מגיבים, ולמה אנו זקוקים שם. בביוסינתזה אנחנו משתמשים במונח "Middle Ground" כדי לתאר מצבי מעבר בהם מורגשת טלטלה והאדמה קצת רועדת לנו מתחת לרגליים. אלו מצבים בהם אנחנו "לא פה ולא שם" - עזבנו משהו ישן וטרם מצאנו משהו חדש, סיימנו שלב אחד ועוד לא התחלנו אחר. התחושה תהיה של אי ודאות או אי ידיעה - כי אנחנו בין לבין. אפשר להיות במידל-גראונד קצת זמן עד שנבין וננוע, חלקנו יכולים להישאר במידל-גראונד גם שנים. זה כמובן קשור מאוד לדפוסים שלנו, למעברים בחיינו ואיך עברנו אותם. יש המון רגעים של מעבר ומידל-גראונד בתהליך היצירה: יש לנו רעיון ועוד אין לנו זמן לשבת לכתוב, התחלנו לכתוב ועוד אין לנו ודאות מה יקרה בפרק הבא / בסוף, היצירה מוכנה אבל עוד לא ברור אם ומתי היא תצא לאור. סיימנו כתיבה ואנחנו מתחילים עריכה. כל שלב כזה כרוך באי ודאות, לפעמים יורגשו רטטים של חרדה, תסכול וכעס, עצבנות, ביקורת מצד חלקים ממהרים שילחצו בתוכנו להתקדם כבר. מה יוכל לעזור לנו שם? חיבור למשאבים (נרחיב בהמשך), חיבור לרצון, לאהבה ולתשוקה שהניעו הכל, חיבור ליצירה עצמה ולמקורות הכח שלה, כמו גם חיבור לאנשים שנמצאים במערכת שלנו ומאמינים בנו וביצירה.
מרחב: שדה התופעה וביטויים של יש / אַיִן
כשאנו ניגשים לעבוד בקונסטלציה אנחנו מתחילים להניח בדים לדמויות, נושאים או תחושות, למה שקורה במערכת, בתהליך. למה שיש כרגע. הקונסטלציה בחדר היא ייצוג רגעי של מרחב בו פועל התהליך, מרחב דינמי שמתרחשות בו תופעות, כשבכל סשן יעלו בו דברים קצת שונים ובמקביל נבחין בשחזורים מאוד חזקים, מוכרים, שיהדהדו שוב ושוב.
במרחב האינסופי כמעט שבו מתקיים ורוחש תהליך יצירה נוכל להבחין כל הזמן במופעים של יש / אין (כשאני אומרת "אין" אני מתכוונת גם ל-אַיִן וגם ל-אֵין). בכל רגע נתון ובכל שלב נראה שיש בחדר, בקונסטלציה, במערכת וגם בתוכנו בגוף: מצוי ורצוי, ידוע ולא ידוע, אפשרי ולא אפשרי, מודע ולא מודע, נוכח וחסר, מורגש ולא מורגש - יש ואין.
היכולת שלנו לשאול שאלות על מה שקורה כרגע, על היצירה והתהליך מתוך חקירה מרחבית של מה שיש ומה שפועל מתחת (האַיִן, החוסר, הצורך) יסייעו לנו לעשות לסדר, להבהיר, להבין מה קורה, לחוש למה היצירה, אני, או המערכת זקוקים, ולחפש ריפוי ומשאב. מעל לכל, זה יאפשר לנו להנכיח במרחב, לתת הכרה והקשבה לכל היש והאין - למה שקורה במרחב בדיוק עכשיו.
שאלות שקשורות ליש ואין יכולות לשמש אותנו לא רק בתהליכי יצירה אלא ביום-יום.
אפשר ממש לעשות רשימה לגבי תהליך יצירה, לגבי שלב מסוים, לגבי נושא מסוים או לגבי מערכת יחסים.
זה נשמע מתסכל לעשות רשימה של מה שאין אבל במקרים רבים עצם הכתיבה או הביטוי בקול של כל מה שאי אפשר, או לא יודעים עדיין - מביאים הקלה ורווחה.
שאלות שנשאל:
מה יש כרגע במרחב? מה נוכח? מה חסר?
מי החלקים והגורמים שמורגשים כרגע בתהליך? במערכת?
מה אני לא יודעת כרגע ומה אני כן יודעת?
מה יש כרגע ביצירה ומה אין עדיין?
מה נוכח כרגע ביצירה ומה חסר?
האם אני נוכחת כרגע בתהליך היצירה? אם לא - איפה אני נוכחת כרגע (אין ואקום).
המערכת
בתהליך יצירה ובחיים בכלל אנו פועלים בתוך מערכות עם קשרים והקשרים בין הפרטים של כל מערכת.
בתהליך יצירה מתהווה מערכה שלמה סביבנו, סביב היצירה, זוהי המערכת של התהליך, המערכת בה היצירה מתהווה, פועלת, מושפעת, יוצאת לעולם. המערכת מורכבת מכל פרטיה וממערכות היחסים ביניהם.
הגורמים במערכת הם כל הגורמים אשר מעורבים ביצירה שלנו, בחיים שלנו, כמו גם נושאים שעולים במערכות היחסים שלנו איתם. פרטים וחלקים במערכת יכולים להיות אנשים, קבוצות שייכות, נושאים, דפוסים ותחושות.
לדוגמא, בתהליך היצירה של הספר שלי נכחו ופעלו במערכת: אני, העורכת שלי, המטפלת שלי, בן זוגי, הילדים שלי, המשפחה שלי, המשפחה של בן-זוגי, הקיבוץ שלו, חברות וקולגות, העסק שלי, השושלת שלי, השירים, הספר (היצירה), המו"לית שלי, כל הגורמים שהיו מעורבים בהפקת הספר והדפסתו, עולם השירה והספרות, הקהל של הספר, תומכות ההדסטארט, העיר, המדינה, הלאום, השיוך העדתי, השפה העברית, ונושאים כמו יציאה לאור, קצב, כסף, חשיפה, חרדה, אהבה, שייכות והכרה.
באופן טבעי, מערכות היחסים עם בני אדם במערכת שלנו יעסיקו אותנו מאוד במהלך תהליך היצירה. ברמה הראשונית והקרובה יושפעו וישפיעו על התהליך בן או בת הזוג שלנו, המשפחה, חברים וקולגות. ברמה המקצועית יושפעו וישפיעו במערכת כל הגורמים המקצועיים כמו: עורכ.ת, הוצאה לאור, גורמי הפקה, קהל, שיווק, עיצוב, שותפים ליצירה, וכל גורם מקצועי אחר שהיצירה זקוקה לו. ברמת ההגשמה של היצירה ישנה מערכת יחסים עם הקהל של היצירה: קהל היעד, קהל הצופים או הקוראים, הקהל שדיברנו אליו או כתבנו אליו, וגם הקהל שלא חשבנו לדבר אליו. ברמה הרוחנית, נרצה לתת תשומת לב והכרה גם לגורמים במערכת שהיצירה פועלת בעולמם ומשפיעים עליה. הכוונה כאן היא לקהילה, דת, מגדר, לאום, מדינה ועוד. מאחר שהמערכת מבוססת על מערכות יחסים יעלו נושאים, קונפליקטים, דפוסים ורגשות שיהוו עבורנו הזדמנויות לחקירה ועיבוד.
בהקשר זה נבחן: איך נראית המערכת? מי הפועלים בה? מה קורה במערכת כרגע? אילו תופעות משתחזרות במערכת? מי מופעל או מפעיל במערכת? מי במערכת תומך בתהליך שלי ומהווה משאב? מי מאתגר ומעלה קונפליקטים? מה נוכח כרגע במערכת ומה חסר? איפה יש תקיעות ואיפה יש תנועה במערכת? למה המערכת זקוקה? מה המשאבים שלה?
היצירה
כשאני אומרת "היצירה" אני מתכוונת לתוצר שמתהווה ושואפים אליו: הספר, התסריט, ההצגה, הסדרה, הסרט, הטקסט.
היצירה היא ייצוג (שלא לומר ישות) מרכזי במערכת. לשמו התכנסנו כאן בהרבה מקרים. ליצירה יש צרכים, משאבים ורצונות משלה. יש לה דפוסי תנועה, איכויות ותחושה מורגשת. לפעמים יש ליצירה דרך משלה שמתגלה ושלא בהכרח תואמת את מה שתכננו עבורה. לפעמים נרגיש שאנחנו בהזדהות מוחלטת בין הייצוג שלנו (היוצר.ת) לייצוג של היצירה, ולא מסוגלים להפריד או לראות את היצירה כנפרדת. לפעמים תיווצר הפרדה על דרך הקונפליקט, למשל: אנחנו ממהרים והיצירה עוד לא מוכנה, היצירה כבר מוכנה ואנחנו נמנעים או עוצרים. לפעמים נראה תהליך טבעי למדי של היפרדות עם הזמן והמרחק: יש את היצירה ויש אותי, יש את הדרך שלה בעולם ויש את שלי. חשוב לי לומר שהערבוב בין יוצר ויצירה אינם "רעים" או "לא רצויים". אין ציווי לפיו עלינו להקפיד כל הזמן על הפרדה מוחלטת בין היצירה ליוצר, ורוב הזמן זה בכלל לא אפשרי. ההפרדה באמצעות ייצוגים ושיח עם חלקים פנימיים בעבודת התמקדות וקונסטלציה בקליניקה משמשת אותנו לחקירה, להתבוננות, לקבלת תובנה ובהירות. מאחר שנקודת המבט שלנו היא מערכתית, נצא מנקודת הנחה שתמיד יהיה ערבוב. בכל שדה ובכל מערכת יש חלקים ופרטים שמתערבבים ומשפיעים, יש מערכות יחסים ותנועה מתמדת בין החלקים במערכת. היצירה והיוצר.ת הם חלקים במערכת כולה. במהלך העבודה והתהליך נחזור שוב ושוב ליצירה כייצוג עצמאי: נניח אותה במרחב, ניתן לה ייצוג, נרגיש אותה, נחקור בסקרנות, נשאל אותה ונשים לב - מה קורה כרגע עם היצירה?
למה היא זקוקה?
לאן הדרך מובילה אותה?
איך כל זה נראה מנקודת מבטה?
מה עולה בי כשאני מביטה בייצוג שלה?
מה אני רוצה עבורה?
מה קשה לי מולה?
היוצר.ת
כיוצרים, אנחנו המובילים של התהליך, לכאורה. קודם כל ולפני הכל - אנחנו אלו שנתנו חיים ליצירה ומביאים אותה לעולם. את זה אי אפשר לקחת מאיתנו. היא נבטה בתוכנו ובזכותנו.
כמובן, בזמן שאנחנו מובילים ומניעים אותה אנו גם מושפעים - לפעמים אנחנו מובלים ע"י היצירה ע"י התהליך והמערכת. כך או כך, כיוצרים, אנחנו מי שמושפעים מהתהליך ומופעלים רגשית ברמה הכי עמוקה.
כשאנו חולמים, מתכננים או כותבים יצירה אנו נכנסים לתהליך עם כל הנושאים שנוכחים בחיינו - מערכות היחסים הקרובות שלנו, הדפוסים, המשאלות, הדחפים העמוקים, החלומות והמשאלות, הדרך שלנו בעולם, השושלת שהגענו ממנה, האיכויות שלנו, המשאבים שלנו, הקשיים, ההשראה, כל מה שמניע או תוקע אותנו בדרך, כל הביטויים של חיינו שמתבטאים ביצירה. הכל חלק. הכל מתערבב לטובה.
כאשר נחקור ונקשיב לתהליך היצירה נקשיב גם למה שקורה ומהדהד כרגע בחייך כיוצר.ת.
נשאל:
מהם הרצונות והמשאלות שלך עבור היצירה?
מה קורה במערכת היחסים שלך עם היצירה? עם הטקסט?
מה קורה לך מול המערכת, מול התהליך - הקצב שלו, הגורמים שפועלים לצידך?
מה קורה בחיים שלך כרגע ואיך זה קשור או משפיע על תהליך היצירה?
אילו משאבים זמינים לך כרגע?
איך כל זה קשור לשושלת שלך? למשפחה ולקבוצות שייכות מהן הגעת?
והשאלה שתחזור הכי הרבה - מה שלומך? למה את.ה זקוק.ה?
פרסום ויציאה לאור
עצם העובדה שהשלמתי או יצרתי יצירה לא אומר בהכרח שהיא תפורסם או תצא לאור. ברוב המקרים יש איזו צמידות לפיה השלמת היצירה פירושה פרסום ויציאה לאור או הצלחה בכך, אבל למעשה בתוך תהליך היצירה נוכח ושזור תהליך נוסף - נפרד אך בלתי נפרד - שהוא תהליך הפרסום, ההפקה והיציאה לאור. לא הייתי חייבת להפריד את הנושא הזה מהתהליך. את כל מה שקשור לפרסום ויציאה לאור נחקור כמו כל אלמנט שציינתי כאן ברשימה, כמו כל דבר שקורה לנו. אבל בכל זאת, חשוב לי להפריד ולהתייחס לנושא הזה כתהליך בפני עצמו, כדבר מקביל, מיקרוקוסמוס נוסף שבו פועלים כל אותם האלמנטים, הן במהלך העבודה והן אחרי שהיצירה כתובה, ערוכה, ומוכנה לפרסום. תהליך הפרסום והיציאה לאור יכול לקחת זמן משלו, הוא יכול להתקדם במקביל להתהוות היצירה, לפניה או אחריה. הוא יכול גם לא להבשיל או לא להצליח, כאמור. לאורך כל שלבי תהליך היצירה נרצה לזכור את הנושא הזה כי הוא משפיע על המערכת, על היצירה ועל היוצר.ת. נרצה לבדוק אילו תחושות, מחשבות ורגשות מעלה בנו הנושא של חשיפת היצירה לעולם, הפרסום שלה, האפשרות שהיצירה תצא לאור ותפגוש קהל. איך זה משפיע? לא פעם נפגוש בתהליך בהקשר זה חרדה, בהלה, ייאוש, חוסר אמון, צורך עמוק, רצון להכרה ולביטוי, משאלה להצליח, רצון עמוק בשייכות. תהליך הפרסום והיציאה לאור מושפע רבות מגורמים אחרים במערכת. הוא לא תלוי רק בנו ולא תמיד נמצא בידיים שלנו. לכן לפעמים יבואו איתו תחושות של חוסר שליטה, חוסר אונים, תסכול, כעס, ואף עצב ואובדן. סוגיות של שיווק, מימון, פרסום, הפקה והפצה עשויים להכריע לגבי הצלחת היצירה או להביא לכך שהיא לא תצא לעולם. לפעמים דווקא בשלב הזה נצטרך תמיכה וליווי. בתהליכים מסוימים נרגיש שהחלק הקל הוא הכתיבה או היצירה עצמה והחלק המאתגר, המייגע, הוא תהליך הפרסום והיציאה לאור. נזכור שבתהליך הפרסום והיציאה לאור עולים (שלא לומר משתוללים) הצרכים הכי עמוקים שלנו: ביטוי, הגשמה, קבלה, אהבה, הכרה ושייכות.
שייכות והכרה
שייכות והכרה הם נושאים מרכזיים בחיינו וגם בתהליך היצירה. נשים לב אליהם כמעט בכל שלב.
בקונסטלציה משפחתית ובהתמקדות ישנה עבודת עומק ודגש מרכזי על שייכות והכרה בקיים. אין הכוונה להכרה מקצועית אלא להכרה במצב - ליכולת שלנו לשים לב, להכיר, לקבל, לראות שזה מה שקורה עכשיו. זה מה שמבקש תשומת לב. לתת הכרה למה שמבקש הכרה - ביצירה, ביוצר.ת, במערכת. בקונסטלציה אנו אומרים שחלקים במערכת ובשושלת שלא קיבלו הכרה יחזרו, יפעילו ויתבטאו בחיינו כדי לקבל הכרה, כדי להגיע לריפוי. בהתמקדות אנו אומרים שכל החלקים בתוכנו מבקשים הכרה והקשבה ומבקשים את הזכות להתקיים. כולם גם רוצים בטובתנו - כל אחד מנקודת מבטו. בתהליך היצירה נתבונן לעומק על נושאים של שייכות והכרה בכל שלב של התהליך משום שזה חלק בלתי נפרד מהפילוסופיה והפרקטיקה של התמקדות וקונסטלציה. אפשר לומר שזהו לב התהליך ולב החקירה. נשאל: מה מבקש תשומת לב והכרה? אילו חלקים בתוכי מבקשים כרגע ביטוי והכרה? מבקשים שייכות? איך זה קשור ליצירה, ליוצר.ת ולמערכת - ואיך זה מפעיל אותם?
איזה חלק או פרט במערכת לא מקבלים הכרה?
האם יש חלק בתוכנו או פרט במערכת שאנחנו מנסים "לפתור", "להעלים", להדחיק, להוציא מהמערכת?
כשנתבונן על תהליך היצירה והמערכת שלו נזכיר לעצמנו - הכל שייך. הכל חלק מהתהליך.
גם חלקים תקועים, איטיים, קשים, נכשלים, מכשילים, מתייאשים, כועסים, מלאי ביקורת - כולם חלק. לכולם יש מקום ונקודת מבט.
זה לא פשוט כל כך כי בהרבה מקרים היינו מעדיפים להעלים או לבטל חלק בנו, רגש מסוים, גורם אחר במערכת שמפריע או מעיר קושי, אבל הוא שם ומעצם נוכחותו הוא שייך. עלינו להכיר בו, לשוחח ולקבל אותו כחלק, ככל שנוכל. לכל הפחות עלינו להסכים לפגוש אותו, להכיר בקיומו במערכת או בגוף, להגיד לו: שלום, אני רואה שאתה שם.
נזכיר שוב: חלקים שנכחיש או נתעלם מהם בתוכנו, במערכת כמו גם בקונסטלציה ובשושלת יחזרו לפעול ולהפעיל, הם תמיד יבקשו ביטוי והכרה ותמיד ינסו לנוע לאור, הם זקוקים לנו ואנו זקוקים להם לטובת ריפוי המערכת, לטובת תנועה מיטיבה.
משאבים
משאב הוא מקור תמיכה, מקור השראה, משהו חומרי, גשמי, רוחני או רגשי שממלא אותנו ונחוץ לנו כדי להתחבר, לווסת, להתמלא, לנוע בעולם, לחיות, לשגשג. בפסיכותרפיה גופנית, בהתמקדות ובקונסטלציה משפחתית נקודת המוצא הטיפולית היא שאין עבודה על הקשיים ואין אפשרות לריפוי ללא עבודת משאבים. עבודת המשאבים תמיד קודמת לעבודה על דפוס או קושי, משום שללא תמיכה ומקורות כח זמינים לא יתאפשר ריפוי. בקונסטלציה משפחתית העיקרון המרכזי הוא שאנו מקבלים מהשושלת את הקשיים, הפצעים והדפוסים אבל גם את המתנות ומקורות הכח להתמודד איתם. בכל תהליך יצירה נבקש ליצור קשר עם המשאבים שלנו ולהזכיר לעצמנו לחזור אליהם.
נשאל: מהם המשאבים של התהליך? מהם המשאבים של היצירה? מהם המשאבים של היוצר והיוצר.ת? של המערכת? מי במערכת הוא משאב עבור מי? אילו איכויות ומתנות עומדים לרשותנו? אילו משאבים זמינים כרגע?
אהבה
בחיים ובתהליך היצירה - הכל מתחיל ונגמר באהבה.
ברט הלינגר, מפתח שיטת הקונסטלציה המשפחתית כתב שכל בעיה, כל פצע, כל תקלה וקושי בשושלת ובהווה שלנו הם תוצאה של אהבה שלא הצליחה לזרום או לקבל מקום.
הייתי רוצה שנניח את אותה ההכרה לגבי תהליך היצירה והחקירה המשותפת שלנו.
מה שמוביל אותנו בעולם הוא הצורך בשייכות ובאהבה. אהבה היא מה שיצר אותנו.
אנו פועלים, כותבים ויוצרים מתוך אהבה. היצירה שלנו תגיע לעולם ותהדהד בו באהבה גם כן.
לכן, כל מה שקורה לנו בתהליך קשור גם לאהבה ולאופן שבו האהבה מבקשת לזרום, להדהד, להתבטא דרכנו. גם ובמיוחד כשמשהו נתקע או לא מצליח. תמיד נחזור אליה. תמיד נכיר בה.
הזמנה לחקירה
זה החלק שבו אני אומרת: בוא, בואי, בואו. לא משנה באיזה שלב של תהליך יצירה אתם נמצאים, אתם מוזמנים לחקירה נוכחת, סקרנית ועמוקה - יחד. החקירה המשותפת, תחושת היחד, הליווי והתמיכה, מהותיים לנו כיוצרים בתהליכי יצירה משום שאנו חווים בכל מיני נקודות ושלבים בתהליך בדידות גדולה, דחייה, לעיתים גם תחושת נטישה. לפיכך, מעבר לערך הגדול של החקירה, ההבנה וההנעה של התהליך ישנו גם הערך של לקבל ליווי ותמיכה - לא להישאר לבד. בקליניקה נוכל לעבוד יחד לאורך תהליך היצירה בתהליך עומק שבועי או דו שבועי, או שנוכל להיפגש לסשנים תקופתיים לפי ההתקדמות והצורך שלך. כך או כך נוכל לחקור בסקרנות את תהליך היצירה שלך, להכיר אותך, את היצירה והמערכת בה אתם פועלים, לבדוק בעדינות: מה מפעיל ומה מופעל, מה המשאבים והדפוסים, ובעיקר - למה את.ה והיצירה זקוקים כדי להמשיך לנוע. אשמח ללוות אותך.