"דובים ישנים" - ספר שירה שני למשוררת דליה סיני

דברים שאמרתי בהשקת הספר שנערכה בגלריה דינה רקנאטי בהרצליה בתאריך 23.09.26.

לכתוב את הדרך החוצה

בשיר "Satan Says" של המשוררת האמריקאית שרון אולדס, הדוברת מספרת לנו בתחילת השיר שהיא נעולה בתוך תיבת תכשיטים מגולפת, עם מנעול זהב בצורת לב.

היא מנסה לכתוב את דרכה החוצה, להשתחרר מהתיבה, ואז מגיע השטן ומציע לה עסקה: הוא ישחרר אותה אם תסכים להגיד על הוריה דברים נוראיים. הדוברת מסכימה ומתחילה לחזור אחרי השטן: אבא שלי חרא, אמא שלי סרסורית. אבל השטן דורש עוד ועוד. הוא רוצה שהיא תקלל אותם.

בשלב מסוים, כשהיא כבר כמעט בחוץ, הדוברת עוצרת כי היא מבינה משהו. היא מתוודה בפני השטן שהיא גם אוהבת את אמא ואבא שלה. תוך כדי שהתובנה הזו עולה בה, היא נצמדת בחזרה לדופן התיבה ומסרבת להמשיך לקלל את הוריה. העסקה מבוטלת. השטן נסוג לאחור וחותם את המנעול בדונג לשונו.

בסוף השיר הדוברת נשארת כלואה בתיבת הילדות, כשהיא מחממת את ידיה לאור הידע שהתגלה לה לפתע אודות האהבה.

האם אפשר לומר שכולנו כלואים, כך או אחרת, בתיבת הילדות שלנו?

כמשוררות, הרבה מאיתנו מנסות לכתוב את דרכנו החוצה.

תיבת הילדות של דליה סיני

בספר "דובים ישנים", ספרה השני של דליה סיני, אפשר לראות ולהרגיש את הילדה שכלואה בתיבת ילדותה: כלואה בנוף הבית, במעי הנחש, בגוף הילדה ואז בגוף האישה, מרותקת למיטת העץ, נעולה במזוודה, בארון השלדים, במחילות, נעולה במרתף ביתה, רעבה, כלואה במעלית, בסבך היער.

באין ברירה, הילדה מקבלת את גורלה.

אבל האישה מנסה לכתוב את דרכה החוצה, ויש לה תיבה שבה היא אוספת מילים.

ראוי בעיניי להתעכב על הדרך שבה דליה לוקחת אותנו בספר הזה, דרך השירים ודרך משל הדובים, אל עומק היער, משום שיש בספר הזה אמירה חשובה מאוד על ההבדל בין קריאה ביוגרפית לקריאה פואטית, בין עדות על הילדות למעשה שירה.

בהרבה מקרים אנו חוטאות לספרי שירה בכך שאנו קוראות אותם קריאה ביוגרפית, מתמקדות בחייה של המשוררת, במה שקרה או לא קרה לה, ובכך מפספסות את השירה, את הפואטיקה. דליה סיני כתבה ספר שלם שמבקש הקשבה עמוקה יותר - לשירה, לא רק למה שקרה או לא קרה.

ההסבר / דליה סיני

לֹא הָיָה שָׁם מַסְפִּיק אוֹר. 

אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁהָיָה אַפְלוּלִי. 

לְלֹא צֵל שֶׁל סָפֵק, אַפְלוּלִי. 

יִתָּכֵן שֶׁבַּזֶּה טָמוּן הַהֶסְבֵּר 

לְכָךְ שֶׁאָהַבְתִּי גֶּבֶר מְכֹעָר. 

יִתָּכֵן שֶׁבַּזֶּה נִרְקְמָה הָאֶפְשָׁרוּת 

לַדְּבָרִים לִהְיוֹת לִכְדֵי כִּשּׁוּפִים: 

וְאֶפְשָׁר שֶׁהוֹרִים יִשְׁכְּחוּ אֶת בִּתָּם 

בִּמְחִלּוֹת, וְאֶפְשָׁר שֶׁהַבַּיִת עָטוּף 

מַלְמָלוֹת, וּמִלְמוּל תִּינוֹקוֹת הוּא 

פְּלִיטָה, וּלְטִיפָה הִיא צְבִיטָה 

בָּעַכּוּז. וְאֶפְשָׁר 

שֶׁסְּטִיָּה הִיא מִרְכּוּז, 

שֶׁעָקֹם הוּא יָשָׁר, 

וְאֶפְשָׁר לֶאֱהֹב מְכֹעָר." (מתוך: "דובים ישנים" בהוצאת קתרזיס בעריכת אלון ארד)

שירה אינה עדות

שירה אינה עדות. היא אינה תיעוד של הילדות.

היא יכולה לשלב בתוכה עדות, כמובן, אבל בעיקרה שירה היא מעשה אמנות שחותר דרך המציאות או תחת המציאות, בניסיון לעשות טרנספורמציה ואמנות.

שירה משתמשת בכל חומרי הגלם של החיים כדי לייצר משהו אחר, חדש, קצבי, חי חיים משל עצמו.

שרון אולדס עצמה אמרה פעם בראיון שיש שירים שעשויים להרגיש לחלק מהקוראים שלה "אישיים מדי", ולאחרים "לא אישיים מספיק", אבל מבחינתה אלה בכלל לא המונחים החשובים ביותר שבאמצעותם כדאי לדבר על שירים.

לדברי אולדס, מה שחשוב בשיר הוא שלל הגורמים שהופכים אותו לחי עבור הקורא: תשוקה ואמינות, מוזיקה, הרמוניה ודיסוננס, רלוונטיות ומקוריות.

עוד אומרת אולדס שמרגע שהשיר נכתב, בדרך כלל במחברת שורות פשוטה של המכולת, ועד למימושו המוצלח, היא מרגישה שהוא עבר אל עולם האמנות. הוא כבר לא בדיוק קשור אליה כמו איזה קטע יומן, ואם הוא עובד כשיר, הרי שהוא שינה את צורת החיים שלו.

וזה בדיוק מה שדליה עושה כאן בספר דובים ישנים. היא מציעה לנו מעשה אמנות. שירה.

ההישג הגדול של הספר הזה אינו במה שקרה, אלא במה שדליה עשתה ממה שקרה.

כי כדי ששיר יהפוך לשירה, לא מספיק הסיפור. אנחנו נדרשים גם לצורה, למהלך, לדימויים, למצלול, למוזיקליות, לסימפוניה שלמה.

כל אלה נמצאים כאן. בספר הזה:

הדובים, הכלב השחור, היער, הזהב, הקונכייה, הדלתות, הארונות, המעלית, הצללים. המצלול, החזרות והמוזיקליות של השירים. באמצעות כל אלה דליה מכוונת אותנו, מוליכה אותנו, שיר אחרי שיר, יד ביד עם הילדה, ביד רמה של כותבת מעולה, בכאב אבל גם בנחישות גדולה.

זה ספר שכתוב נפלא וערוך מצוין.

זה ספר שבו הפואטיקה מחזיקה חזק את מה שקרה, מבלי להילכד בעצמה בילדות. השירה של דליה אינה מוגבלת לביוגרפיה, אלא הופכת למעשה אמנות חשוב, לספר שירה חכם, מורכב, כואב ויפה נורא.

הרבה יותר מ"ספר על טראומת ילדות"

בילדות שאין בה אלוהים, השירה הופכת לתורה. אבל חשוב לי לומר שהספר הזה הוא הרבה יותר מספר על טראומת ילדות.

אמנם התמקדתי כאן בעיקר בשירי הילדות, אבל בהמשך הספר דליה סיני לא משאירה אותנו ביער, היא מחלצת אותנו כמו שחילצה את הילדה, ומובילה אותנו אל שבילי ההתבגרות הנשית, אל שירי תשוקה ואהבה, שבהם היא, כדרכה, חדה, מסעירה וממש, אבל ממש טובה. אפילוג / דליה סיני

הַזִּכְרוֹנוֹת מְנַקְּדִים אֶת דְּמוּתְךָ

כְּמַעֲרַךְ כִּתְמֵי שֶׁמֶשׁ עַל הָעוֹר הַמִּתְיַשֵּׁן.

עָלַי לְהוֹדוֹת, וִיקְטוֹר, אֲנִי כְּבָר לֹא צְעִירָה.

וּכְכָל שֶׁאַתָּה מִתְקַמֵּט בִּי, מִתְגַּהֶצֶת

חֲלָקָה וּבְרוּרָה הַכְּמִיהָה לִסְלֹחַ.

אוֹזֵל בִּי הַכּוֹחַ לִנְטֹר.

גַּם נוֹצָה בָּרוּחַ תָּמִיד תִּזְכֹּר

אֵיךְ פַּעַם הָיְתָה צִפּוֹר.

לכתוב מורכבות מבלי להתפשר על השירה

הייתי שמחה לקרוא שיר אחרי שיר מהספר, לדבר עוד ועוד על הדימויים על הסמלים, על הדרך שבה הדובים והיער, המעלית והארונות, הגוף והבית, הופכים בספר לאקו-סיסטם פואטי שלם ורוחש.

אבל אולי די לומר את השורה התחתונה מבחינתי לגבי הספר הזה:

זה הישג גדול להוציא ספר שירה מורכב ואמיץ בימים שיש בהם פיתוי להתפתות לשירה נעימה ולא מורכבת.

זה הישג גדול לכתוב את דרכך החוצה כמשוררת, תוך שאת שומרת על הילדה ומחזיקה בידה.

זו זכות גדולה להפוך את החיים לשירה, וזה הישג גדול של דליה סיני שכתבה ספר כל כך יפה, כל כך נוגע ומופתי ממש.

הנה עוד שיר שמדגים לדעתי כמה מן הדברים שכתבתי:

ובנוגע למעלית / דליה סיני

וּבְכֵן, הַמַּעֲלִית הִגִּיעָה עַד לְתוֹךְ הַדִּירָה מַמָּשׁ. 

לְמַעֲשֶׂה, הַמַּעֲלִית הִיא תָּא בֵּין יֶתֶר תָּאֵי הַדִּירָה, 

יוֹרֵד עַד לַקַּרְקַע אוֹ עוֹלֶה בִּלְחִיצָה. 

יֵשׁ הֶכְרֵחַ לְשַׁמֵּר בּוֹ תְּנוּעָה, שֶׁהֲרֵי זוֹ תַּכְלִיתוֹ 

שֶׁל הַתָּא: תְּנוּעָה. 

הוֹבָלַת אֲנָשִׁים בֵּין מַטָּה וָמַעְלָה. 

הַיַּלְדָּה, גּוּפָהּ בַּתָּא. הִיא מִשְׁתַּהָה, 

מַמְתִּינָה לָעֲלָטָה שֶׁלְּאַחַר סְגִירַת הַדֶּלֶת. 

וְהִיא יוֹדַעַת אֶת הַפִּיר וְאֶת עָמְקוֹ 

וּמַכִּירָה בְּמַעֲרֶכֶת הַבְּלָמִים, 

שֶׁבָּהּ תְּלוּיִים כָּעֵת חַיֶּיהָ. 

הַתְּחוּשָׁה הִיא שִׂיאוֹ שֶׁל הַתְּהוֹם, 

וְכָל כַּוָּנָתָהּ הִיא לְשַׁמֵּר אוֹתָהּ 

וְאֶת הַתָּא 

שֶׁבְּבֵיתָהּ 

בָּעֲלָטָה. 

שַׁלִּיטָה 

עַל יוֹם מוֹתָהּ.

(מתוך: "דובים ישנים" בהוצאת קתרזיס בעריכת אלון ארד)

השיר הזה, בעיניי, מדגים היטב את הדרך שבה דליה הופכת חומר ביוגרפי לחומר פואטי.

המעלית היא תא בתוך תאי הבית, היא יכולה לסמל כמה וכמה דברים. חלקם כואבים נורא. יחד עם זאת, היא גם מקום של תנועה ושל עצירה, של ירידה ושל עלייה. הילדה נמצאת בתוכה, במעלית, ובאותה העת בגופה שלה, בפחד, בעלטה, לכאורה בשליטה, כשכל מה שממשיך לנוע הוא השיר, השירה.

זו כנראה אחת התנועות העמוקות ביותר בספר הזה: התנועה שלו. הנחישות לנוע, לכתוב את הדרך החוצה מתוך מקום שאין ממנו לכאורה מוצא ואין ממנו יציאה. הילדה שהיתה כלואה נחלצת החוצה לחיים בזכות המשוררת הכותבת. התוצאה היא ספר שירה מופלא ממש.

אני רוצה להפציר בכן לקרוא את הספר הזה.

הוא ראוי לכתרים ולפרסים, ואני גאה שיכולתי להיות חלק מאירוע ההשקה שלו.

"דובים ישנים" מאת דליה סיני, בהוצאת קתרזיס, בעריכת אלון ארד.

לרכישת הספר.