לפרסם טקסטים לא מושלמים.
להסכים לשחרר פוסטים לא מושלמים.
להעז להעלות פוסטים לא מושלמים, מאמרים לא מושלמים, אתרים לא מושלמים.
לכתוב כמו שאנחנו כותבים, לכתוב דברים "לא מושלמים".
להתנסות בזה פעם אחת
ואז עוד פעם
ועוד אחת.
דרושה מידה רבה של חופש פנימי ולגיטימציה כדי להסכים לזה בכלל…
החופש לשחרר טקסטים לא מושלמים הוא חופש שאפשר וכדאי לתרגל אותו.
אבל בואו נשאל ונבדוק לפני הכל, למה זה כל כך קשה לנו?
למה קשה לנו לפרסם טקסטים "לא מושלמים"?
הרבה מטפלים שאני פוגשת ומלווה מספרים לי את אותו סיפור:
יש להם רעיון, יש להם כמה רעיונות, לחלקם יש אפילו ה מ ו ן רעיונות,
אבל כשהם יושבים לכתוב זה נחסם. זה לא מצליח.
לפעמים זה נתקע הרבה לפני זה, כשהם רק חושבים או מתכננים בלב לשבת לכתוב, משהו נחסם כבר שם ואז זה לא קורה והם לא יושבים ולא מצליחים ובעיקר מדחיינים את הכתיבה.
ואז אין פוסטים, ואז אין טקסטים, והאתר מתעכב, ואז זה קורה שכמעט לא משווקים.
הרבה מטפלים שפגשתי התחילו לכתוב אתר ונתקעו. נקלעו למצב בו הם לא מצליחים להתחיל, להמשיך, לסיים, מתעכבים חודשים ושנים.
בהרבה מקרים כשאנחנו מדחיינים את הכתיבה או נחסמים במהלך כתיבה זה בגלל נטייה לפרפקציוניזם, בגלל השוואה לאחרים או חרדה שקשורה לתחושה שאולי אנחנו לא מספיק טובים.
רובנו לא כותבים מספיק או לא מצליחים לסיים לכתוב פוסט או טקסט כי אנחנו פשוט מפחדים שזה לא יהיה מספיק טוב. אנחנו חוששים שאולי זה יהיה פוסט מחורבן או טקסט לא משהו בכלל. בפנים אנחנו יודעים היטב איך לגלגל את התסריט הלאה - לא יקראו, לא יאהבו, לא יעשו לייק, לא ישתפו, לא יבואו אלי לקוחות או מטופלים.
ואז יש חסימה. קיפאון. כיווץ. ומתוך קיפאון, חסימה וכיווץ אי אפשר לכתוב. קשה מאוד לכתוב.
מוכר? כן, גם לי זה מוכר, מוכר עד כאב.
הקושי לקבל את עצמנו כפי שאנחנו
זה לא פשוט לנו לכתוב או לפרסם טקסטים כי זה קשור בלגיטימציה שלנו לקבל את עצמנו כפי שאנחנו.
במקרים רבים הקושי שלנו לשווק ולכתוב קשור בחוסר היכולת שלנו לקבל את עצמנו כמו שאנחנו, חוסר הרשות הפנימית לכתוב כמו שאנחנו, להיראות ולהתגלות לעולם בדיוק כמו מי שאנחנו.
ומה זה מי שאנחנו? אנושיים, בעלי פגמים, לא מושלמים. לפעמים טועים.
בבסיס של כל הדבר הזה נמצאת התחושה שאנחנו לא מספיק טובים. לכולנו יש את התחושה הזו שאנחנו לא מספיק טובים כמו שאנחנו, או שאנחנו לא טובים כמו… (השלימו בעצמכם).
הפחד לפרסם טקסטים לא מושלמים נגוע בחרדה הזו שיראו לנו. שיראו שאנחנו לא מושלמים, שיגלו שאנחנו לא יודעים הכל (תסמונת המתחזה הידועה) שיראו שטעינו אפילו. או לחילופין, שיראו שאנחנו "עפים על עצמנו" וישפטו אותנו, שיעבירו עלינו ביקורת.
מה קורה כשאנחנו לא מוצאים בתוכנו לגיטימציה להיות, לכתוב ולשווק כמו שאנחנו? אנחנו מנסים שזה יהיה מושלם או פשוט מחכים עד שזה יהיה מושלם, עד שנהיה אנחנו מושלמים.
ואז אנחנו מנסחים מחדש, מתקנים, משנים, גונזים, שולחים לאחרים להערות, מתקנים שוב, או בכלל לא כותבים מראש. לפעמים אנחנו מחכים עד שיהיה לנו יותר ניסיון, יותר לקוחות ומטופלים, עד שנעבור עוד הכשרה ונאסוף עוד כלים… עד ש… ועד ש..
בואו נסכים להסכים
לקבל את עצמנו כפי שאנחנו זה תהליך בפני עצמו. אנחנו לא נפתור את זה כאן בפוסט הזה, כי לרובנו אם לא לכולנו יש עוד דרך עם הנושא הזה, דרך של תרגול, של עיבוד רגשי, של הקשבה פנימה ורכישת כלים לאמפתיה עצמית, לקבלה ללא תנאי (התמקדות התמקדות התמקדות היא מקום נהדר להתחיל).
כאן בפוסט הזה אני רוצה לדבר בעיקר על ההסכמה לשחרר טקסטים לא מושלמים, הן כדרך טובה לתרגל קבלה עצמית ואמפתיה והן ככלי לכתיבה זורמת, טובה ומהנה יותר.
בעצם הטיפ הכי חשוב והכי מאתגר שאני נותנת למטפלים שאני מלווה ולכותבים בכלל הוא להסכים לשחרר טקסטים לא מושלמים. והנה אני מעבירה אותו אליכם - בואו נתחיל לתרגל את זה.
בואו נסכים בכל פעם קצת, בכל פעם יותר, לשחרר טקסטים כמו שהם, עם עריכה מינימלית (או מוגבלת בזמן שקבענו מראש), ללא הציפייה שהם יהיו מושלמים לגמרי ומתאימים לכולם או אהובים על כולם.
להסכים לפרסם טקסטים לא מושלמים זה תרגול לא פשוט בהתחלה אבל אני מאיצה בכן ובכם (באהבה) להתחיל לתרגל את זה כמו שריר שאנחנו רוצים לחזק.
אני מבטיחה שלאט לאט, בקצב שלכם, בלי להתעלם ממה שזה מעלה ובלי להדחיק שום רגש (נדבר על זה מיד) זה יהפוך מאימה לחופש מורגש בגוף, מקיפאון לתנועה זורמת יותר של כתיבה החוצה.
בסופו של דבר זה יתורגם ליותר שיווק, יותר פוסטים ויותר זרימה של הכתיבה שלכם. גם יותר הנאה ממנה.
התועלת של התרגול הזה היא שתוכלו לשווק מתוך תחושת קבלה עצמית, מתוך תחושת חופש והנאה.
ומה צריך לעשות? להסכים, להסכים, להסכים.
המדריך לפרסום טקסטים לא מושלמים
אתם יכולים לנחש לבד שאני לא מטיפה למשהו שלא נגעתי בו בתהליך שלי בעצמי. תמיד הייתי פרפקציוניסטית. גם לי יש מגירה מלאה ברעיונות שלא פורסמו, טיוטות שלא הבשילו, מוצרים ומאמרים שלא יצאו לאור כי לא היו מספיק טובים או מוכנים. אני מתמודדת עם התחושות, הפחדים וההשוואות האלו מדי יום, אבל אני חייבת לומר - היום זה הרבה יותר זורם וקל מבעבר.
עד לפני שנה וחצי הייתי עובדת על כל פוסט שבוע עד שבועיים בהפסקות - ומפרסמת הרבה פחות.
בגלל אותם פחדים, בגלל אותו צורך לפרסם רק כשזה יהיה ממש טוב, ממש מושלם. בשנה וחצי האחרונות החופש לפרסם טקסטים לא מושלמים היה התרגול המרכזי שלי.
מה עשיתי ואיך? פשוט הסכמתי להיות לא מושלמת. פשוט הסכמתי להיות מי שאני, כפי שאני ולפרסם את הטקסטים שלי כמו שהם (לא בלי עריכה בכלל, אבל עם גבול לעריכה, עם קצת עריכה).
שום דבר לא פשוט בזה, אני יודעת. אבל זה מה שתרגלתי, וזה הדבר שעובד לי הכי טוב.
גם בפייסבוק, גם במיילים, גם בכתיבת אתר או כתיבה לבלוג באתר - תירגלתי ואני מתרגלת יותר ויותר מצבים בהם אני כותבת, נותנת לפוסט לזרום (עם קצת תכנון ומיקוד לפני), מסיימת לכתוב, עורכת מעט או אם אני אמיצה באותו יום בכלל לא, מפרסמת, שולחת וזהו.
אם צריך אני קמה מהשולחן, לפעמים ממש טורקת את הלפטופ, לפעמים יוצאת מהבית או נכנסת לאוטו ונוסעת, כדי לעשות איזה מעבר מישיבה מול המחשב או מול הטלפון לתנועה. כדי לשנות סביבה ואוירה.
כדי לא לשבת מכווצת מול המחשב. כדי לא להתפתות להיכנס לבדוק מי קרא וכמה, והכי חשוב - כדי לא לערוך ולא להוריד את מה שפרסמתי.
חוץ מהטריקים האלו, אני גם מתכוננת להיות עם מה שיעלה בי אחרי שפרסמתי את הפוסט.
מה שקורה לנו אחרי שפרסמנו פוסט
זה אף פעם לא נגמר בלחיצה על פרסם או שלח הרי, נכון? הסערה האמיתית מתחוללת בהרבה מקרים דווקא אחרי שלחצנו על הכפתור. תמיד בא לנו לשנות, להוריד, לגנוז, או לחילופין לרפרש מיליון פעם כדי לבדוק: מי קרא? מי אהב? מי לא? האם יקראו? כמה יגיבו?
ואז מה אני עושה? מה אני ממליצה לכם לעשות? אני ממליצה לכם לעשות לזה מקום. להיות עם זה כמו שזה.
לעשות לזה מקום בכל הרבדים - בגוף, במחשבות, ברגש. אני ממליצה לכם פשוט לנסות להיות נוכחים עם מה שעולה - בסקרנות, בהקשבה. להקשיב לכל הקולות שעולים. לשים לב לתחושות הגוף. ולשהות.
זה מה שאני עושה כשאני מתמקדת, זה מה שאני מלמדת מטופלות בקליניקה. זה מה שאני עושה גם בכתיבה:
פשוט שוהה עם הקולות, מקשיבה להם, מכירה בכולם, לפעמים מדברת איתם גם.
למעשה, עוד לפני שפרסמתי טקסט אני בהתכוונות והסכמה לפרסם את זה כמו שזה ולהיות עם מה שיעלה אחר כך. ואם אחר כך מגיעים קולות של ביקורת וחשש, קולות של "מה לעזאזל עשיתי?", אני נוכחת איתם. אני יושבת איתם לזמן איכות.
דמיינו את זה כמו ישיבת צוות שמתרחשת אחרי פרסום הטקסט. דמיינו את כל התחושות והקולות כמו מלא אנשים שהגיעו והתיישבו במעגל סביבי או מסביב לשולחן.
קודם כל אני שמה לב לנשימה שלי, שמה לב מה שלומי. מה קורה בגוף.
ואז אני מתחילה להקשיב לכולם, לכל הקולות, אחד אחד. בקצב האפשרי לי. אני מקשיבה למה שמתחולל בתוכי ומגייסת אמפתיה לכל הקולות ולי:
כן, וואו זה קשה עכשיו.
כן, כמה שזה קשה לי לשחרר טקסט לא מושלם.
כן, יש חלק שחושב שזה אולי טקסט נוראי, או פתטי.
כן, יש שם חלק שכוסס ציפורניים או מתפתל בדריכות.
כן יש חלק שחרד נורא ודואג שלא יאהבו ולא יקראו.
כן, יש בי חלק שממש רוצה שיקראו, שיבואו בעקבות הטקסט שלי.
כן, יש שם חלק שממש רוצה לעשות עם כל זה משהו: להיכנס, לבדוק, לקרוא שוב, לתקן, למחוק...
ככה אני יושבת איתם ואיתי. כמה שצריך. לפעמים תוך כדי שהמשכתי לנוע, שהמשכתי ביומי.
בהתחלה זה מוזר בהמשך זה כבר מוכר.
וזה עובד לי. תקשיבו, זה עובד. זה תרגול, אבל זה עובד.
הפעמים הראשונות היו מרעידות ברכיים ופופיק, לא תמיד זה הצליח, לפעמים כן נכנסתי ושיניתי, אבל המשכתי לתרגל, ומפעם לפעם זה נעשה זורם יותר, זה נעשה קל יותר.
תנועה, השראה, התרחבות
החופש לשחרר לעולם טקסטים לא מושלמים פותח פתח לזרימה, לקבלה עצמית. הוא גם מאפשר תנועה חדשה עם הכתיבה, חופשית יותר. אותנטית יותר.
אני רוצה להבטיח שזה תרגול שמשפר את הכתיבה שלנו.
זה תרגול שמכניס קלות.
זה תרגול שעם הזמן מניב מלא פירות מופלאים.
קדימה, נסו את זה גם.
ככל שנעז לכתוב יותר ולשחרר יותר טקסטים גם אם הם לא לגמרי מושלמים, זה יזרום יותר, ינוע יותר, יתרחב ויעורר עוד מילים אותנטיות ומחוברות.
תנועה מביאה עוד תנועה, השראה מעוררת עוד השראה, כתיבה מעוררת עוד כתיבה.
להיות לא מושלם ולא פתור, זה אנושי. זה מחבר אנשים אלינו. זה מעורר הזדהות, זה מייצר עם הלקוח או המטופל קשר בגובה העיניים.
זה לא מבריח לקוחות, זה מביא אותם אלינו בדיוק רב יותר. מי שיתחבר אלינו כמו שאנחנו הוא ממילא מי שיותר מדויק לנו. אם נשווק כמו מישהו אחר, או לא כמונו, זה ברוב המקרים יביא אלינו מטופלים ולקוחות פחות מדויקים.
עדיף פוסט אחד מעפן ברשת מהרבה פוסטים גנוזים במחשב
בשורה התחתונה, התרגול הזה עובד יותר טוב מלא לכתוב, לא לשווק ולא לפרסם.
זה עובד יותר טוב מלשבת לערוך את אותו הטקסט שוב ושוב ושוב במשך שבוע, שבועיים, חודש, או לגנוז אותו כי הוא לא מספיק טוב, או לא לפרסם בכלל, או לא לשבת לכתוב מראש.
פגשתי מטפלים שלקח להם שנתיים להסכים לכתוב או לפרסם אתר. לחלק זה לוקח אף יותר.
אני פוגשת מדי יום הרבה מטפלים שלא מפרסמים מספיק או בכלל בגלל שהם חוששים שיחשבו שהם לא מספיק… שהפוסטים שלהם לא מספיק… בגלל שזה קשה להם להרשות לעצמם להיות בדיוק מי שהם, להסכים לכתוב ולפרסם טקסטים לא מושלמים, כמוהם, כמו כולנו.
אז כן, אני אומרת שעדיף פוסט קצת מעפן במקום שקט בעמוד, שקט באתר.
ועדיף להתמודד עם הקולות שאומרים שפרסמתי פוסט לא משהו מאשר להתמודד עם הקולות שצולפים ונוזפים כי לא כתבתי כלום. ככה אני חושבת, ככה אני ממליצה, ולי זה ממש עובד.
מה אתם אומרים? תבדקו? אולי זה יעבוד לכם גם?
אני ממש ממליצה לנסות.
ומה שהכי חשוב - עשו את זה בדרך שלכם, תבדקו איך מתאים לכם, באיזו דרך, באיזה מינון, תבדקו מה עוזר לכם להרשות לעצמכם, מה יאפשר את זה?
ומומלץ שתבדקו את זה יותר מפעם פעמיים, תבדקו כתרגול חוזר וקבוע - לאורך תקופה.
כמובן, ספרו לי מה עלה ומה יצא…
מאחלת לכם כתיבה מלאת קבלה עצמית, חופש, זרימה והנאה.
מאחלת לכם שיווק מחובר וכתיבה מורגשת.
קרן