קונסטלציה משפחתית היא אחד הכלים האהובים עלי בקליניקה. היא נוכחת כמעט בכל סשן ופגישה לצד התמקדות וכלים מעולם הפסיכותרפיה הגופנית, אבל היא גם שלמה וייחודית בפני עצמה, ובעיקר מפתיעה ומרגשת בכל פעם מחדש.
עבורי כמטפלת זה לא רק כלי, זה עולם שלם, זה משאב מלא צבע, תנועה והשראה שמכניס לטיפול ולתהליכים בכלל הרבה סדר, בהירות, ריפוי ותנועה.
העניין הוא (תמיד יש עניין) ששמתי לב שמרוב שהקונסטלציה טבעית, זורמת ואהובה עלי כל כך, לא יוצא לי כמעט לדבר עליה בנפרד או לכתוב עליה, ולכן אני רוצה להקדיש לה את הפוסט הזה ולספר לכם קצת על מתנות הקונסטלציה.
בהמשך אנסה להסביר יותר לעומק מה זה קונסטלציה ואיך עובדים עם זה בטיפול אישי בקליניקה או בסשן קבוצתי, אבל קודם כל אני רוצה להתחיל ברשימה הפרטית שלי של מתנות מופלאות שיש לקונסטלציה לתת לנו, כלומר מהצוף, מהדובדבנים של הקונסטלציה - האלמנטים שהופכים אותה לדבר כל כך עמוק, משמעותי ונהדר.
לתת לדברים ייצוג - כוחם של צבע ומרקם
בעיני זהו הבסיס הממשי, המוחשי והצבעוני של הקונסטלציה: בדים, צבעים, מגע, תנועה.
בקונסטלציה אנחנו בוחרים בד לייצוג (דמות) או לנושא או לקושי מסוים.
יש לנו כל מיני בדים - בכל מיני צבעים, גדולים וקטנים, מרובעים או עגולים, משולשים או בצורת לב, כל מטפל ומנחה והאוסף הפרטי שלו. יש לנו גם צעצועים קטנים שיכולים לשמש כייצוגים, אפשר להשתמש בפתקים צבעוניים, ולמעשה, כל דבר בחדר יכול לשמש אותנו לייצוג גם.
הרעיון הוא פשוט, ההשפעה גדולה. אני נותנת למשהו שמבקש התבוננות ייצוג מוחשי. ואז: אני יכולה להסתכל על זה. אני יכולה לגעת בזה, למשש את זה, לתת לזה צבע וצורה. זה עושה אפקט מידי. זה מקרקע, זה מכניס נוכחות, זה מאפשר ביטוי מעצם התנועה של לבחור את הבד ולהניח אותו בחדר איפה שמרגיש לי נכון.
נוסף על איכות של קרקוע נכנסת גם בהירות ופרספקטיבה מעצם ההתבוננות על הצבעים, הצורות והמרקמים שבחרתי.
האם הייצוג שלי ("אני") צהוב או סגול?
האם הכעס שלי מרגיש לי אדום או שחור?
האם הייצוג של בן הזוג שלי מרגיש לי מרובע או עגול? רחוק או קרוב?
איזה צבע יש למשאבים שלי? להשראה שלי? צבע אחד או קשת שלמה?
כל כך הרבה מקום למשחק, לביטוי, להנכחה והמחשה.
הכל מעצם המגוון והתנועה שמתאפשרת בין צבעים לצורות למרקמים למיקומים בחדר.
כשיש לי ייצוג שאני יכולה להתבונן בו, לגעת בו, להרים רגע ולהחזיק, לעמוד עליו - זה גם מנכיח אותי ואת הנושא. זה כבר לא איזה משהו מעורפל בתוכי - זה מוחשי מולי וההתמודדות כבר נראית אחרת...יש שם מערכת יחסים ביני ובינו, יש לזה ייצוג מוחשי וברור בעולם.
לשים לזה בד - הכרה וביטוי ככלי ריפוי
כשאני מניחה בד לחלק כלשהו בתוכי, לנושא מסוים, לקושי או לדמות בחיי - אני מאפשרת ריפוי מעצם ההכרה. אם שמתי בד אפור לתקיעות שאני חווה בעסק שלי,
אם הנחתי לצידי בד כתום לקושי שאני חווה מול הילד שלי,
הקושי והנושא מקבלים ביטוי והזדמנות לתנועה ושינוי מעצם ההכרה.
כל בד הוא תנועה של הכרה.
כל ביטוי שעולה ביני ובין הייצוגים שהנחתי מניע משהו בעולם.
הכרה היא ריפוי, ביטוי הוא ריפוי. תנועה היא ריפוי.
וכמו שקורה בהרבה מקרים של סשנים בקונסטלציה הריפוי שמבקש להתרחש עולה מהייצוגים ומבקש הכרה. כאשר אנו מניחים בד לטראומה, לאובדן כואב שקרה לנו, או שהתרחש בשושלת שלנו אנחנו מאפשרים ריפוי עמוק ומהותי במערכת שלנו.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שהנחתי בדים (ייצוגים) לילדים שלי.
נאמר לי לשים בד גם לאלו שלא נולדו גם או להריונות שהסתיימו בהפלה.
שמתי בד לבכור שלי, בד להפלה שהיתה בינו לבין בת הזקונים שלי ואז בד לבת הזקונים.
ואז פשוט עמדתי שם ופרצתי בבכי. היתה שם הכרה שלא ניתנה ולא התאפשרה לי בשום מקום ובשום צורה לפני כן.
פתאום יכולתי לעמוד ולהסתכל על שלושה בדים, להיות האמא של שלושתם בלי לשכוח או להסתיר אף אחד. לכל אחד היה המקום שלו.
יכולתי להרגיש את הכאב של האובדן, של ההפלה לצד השמחה על שני ילדי האהובים - לחוש בתוכי כאב לצד הודיה לצד אהבה עמוקה. יכולתי להרגיש סוף סוף קצת יותר שלמה.
וזו דוגמא טובה לריפוי שיש מעצם ההכרה במשהו שקרה, בכאב שחשבתי שעיבדתי מספיק והנה התברר שאפשר לתת עוד הכרה, עוד ביטוי, עוד ריפוי.
פינוי מרחב - לפנות מרחב פנימי, להתחיל לפתוח נושא
העבודה עם הבדים בטיפול בקונסטלציה משפחתית מאפשרת לנו לפנות מרחב פנימי כדי להניע נושא, לפתוח אותו בהדרגה. פינוי מרחב מאפשר לנו להתחיל להתבונן עם מה הגענו לכאן או מה מציף בתחילת סשן, ומאפשר גם להנכיח, לקרקע ולסכם בסופו של סשן טיפולי.
זה אומר שאם אנחנו מגיעים לקליניקה מוצפים או עמוסים ולא יודעים בכלל איפה להתחיל, אנחנו נתחיל בלהניח כמה בדים בחדר. זה אומר שבסיום הסשן בקליניקה בדרך כלל נניח כמה בדים לדברים חשובים שפגשנו - כדי לתת להם עוד הכרה, עוד מקום מאפשר לביטוי ולריפוי.
פינוי מרחב היא טכניקה מעולם ההתמקדות שאפשר ליישם בצורה נפלאה באמצעות הקונסטלציה המשפחתית. בכלל, השילוב בין התמקדות לקוסנטלציה הוא מרגש מעבר למילים וטבעי מאוד.
אז מה עושים בפינוי מרחב? בודקים מה שלומנו ומניחים בד אחרי בד. עד שנחוש הקלה מסוימת ונוכל להסתכל רגע על כל זה מבחוץ - הנה הכעס שלי מהבוקר על בן הזוג, הנה הענין עם המורה של הילדה, הנה העייפות שלי, הנה הקושי שחוזר בחיי, הנה הדבר הזה שאני מדחיינת ולא מגיעה אליו וחופר לי מהצד, הנה המשאלה שלי, הנה העסק שלי, הנה כל מיני דברים שהגיעו איתי היום ומפעילים או מכבידים עלי - הנה הם בחוץ ואני יכולה להתרווח רגע. לנשום רגע, ואז לבחור למי מהם להקשיב, במי להעמיק. ואולי רק נפנה את המרחב ונתבונן עליו. כל מה שעולה מדויק, הכל מותאם לצורך שעולה באותו רגע.
להתבונן מבחוץ, לראות את התמונה הרחבה
העבודה עם ייצוגים מאפשרת לנו להתבונן על הדברים מבחוץ ולא רק מתוכנו.
היכולת לשים את זה בחוץ - במרחק מסוים ממני מאפשרת מרחק בריא ביני לבין הדברים שאפשר לנשום בו.
היכולת לפרוס בחדר תמונה רחבה, מערכתית, של נושא מסוים או כמה נושאים בחיי מאפשרים לי להסתכל רגע מבחוץ על התמונה הרחבה - זה מאפשר פרספקטיבה שלא היתה לי, זה מכניס בהירות וסדר לתמונה, לנושא.
לפעמים חלק אחד או מימד אחד של הנושא או הקושי חוטפים את כל נקודת מבטי. לפעמים בתוכי אני רואה רק את מה שלא עובד, רק את הכעס, או רק עצב.
ופתאום בתמונה הרחבה אראה משהו קצת שונה. אראה עוד חלקים במערכת. ואתן גם להם ביטוי והכרה.
יש הקלה מעצם היכולת להסתכל על הדברים מבחוץ. כי לפעמים כשזה בתוכי זה מעיק ובלתי נסבל, ופתאום כשזה בחוץ, כשאני יכולה לנוע קצת אחורה מזה, קצת הצידה ולהתקרב רק מתי שאני מרגישה מוכנה - זה עושה הבדל עצום.
זה מאפשר לי להיות, להרגיש את הדבר בלי להיות מוצפת או בלי להדחיק ולהתנתק.
הדרך בה קונסטלציה מאפשרת להתבונן מבחוץ היא דרך נוכחת - זה מבטיח לנו מרחק בריא מהדברים מצד אחד וקשר איתם מצד שני - בלי להתנתק, בלי להדחיק, בלי להיות מוצפים - בקצב שלנו.
התמודדות עם מצבי הצפה ונתק
עבודת קונסטלציה היא כלי נהדר להתמודדות עם מצבים של נתק או הצפה (כחלק מתהליך טיפול שלם כמובן, לא רק קונסטלציה). כשנושא מסוים הוא כל כך מציף או כשאנחנו מגיעים לטיפול מוצפים ועמוסים ממש - אי אפשר להיכנס פנימה. זה לא עובד, זה לא אפשרי כרגע, וכל שאלה שאשאל כמטפלת תציף או לא תגיע פנימה בכלל לחילופין.
במקרים של הצפה או נתק אנחנו מכבדים ומכירים בכך שכרגע אי אפשר להיכנס פנימה - ואז נעבוד בעיניים פקוחות, בקשר ביננו, יד ביד, נניח את הדברים בחדר ונתבונן עליהם בדרך פחות מציפה. בדרך יותר מקרקעת וויזואלית, בקצב מדוד.
כשיש נתק אנו חווים תחושות דומות ל"בלקאאוט" - תחושות של "לא יודעת", "לא מרגישה כלום" בלבול או חוסר יכולת לקיים דיאלוג עם הדבר או דיאלוג בכלל. כל אלו הם איתותים חשובים של המערכת לכך שיש פה איזה מנגנון שנועד לשמור עלינו, להגן עלינו, שמשהו שם כואב עבורנו או מציף עד כדי שהתנתקנו. זה לא רע להתנתק זה שומר עלינו. בהתמקדות אנחנו מתייחסים לנתק כשומר. הוא חשוב במערכת, אנחנו לא "נכנסים בו" או מנסים לעקוף אותו בשום צורה - אנחנו עובדים איתו, ועם מה שעולה מהגוף. ואם יש נתק, ננסה לעבוד איתו בקונסטלציה, כי לפעמים כשעבודה פנימית רגשית אינה נגישה לנו התנועה בחדר, הבחירה של הצבעים, הנחת הבדים והמגע איתם מקרקעים ומאפשרים לגשת ממקום מאפשר יותר, מוחשי יותר, פחות מאיים.
תנועה תנועה תנועה - להכניס תנועה לתהליך, לנושא, לקושי
לפעמים כל מה שצריך זה לנוע בחדר עם נושא מסוים.
כבר דיברנו על זה הרבה, כבר הרגשנו את זה בתוכנו חודשים רבים,
כבר שתקנו על זה כבר נשמנו עם זה, עדיין משהו תקוע, עדיין יש קושי.
ומה שמאפשר לקושי להרפות קצת, מה שמאפשר לשינוי להגיע במקום של תקיעות זו כמובן תנועה.
לקרב או להרחיק ממני בד. לשים אותו מקדימה או לצידי. להזיז את הבדים. לתת להם להסתדר מעצמם.
יש המון תנועה בטיפול בקונסטלציה משפחתית. יש תנועה בחדר לא רק סביב הבדים, אלא גם מעצם המעבר בין הבדים - אני עומדת להרגיש בד אחד ואז להרגיש בד אחר. ויש את התנועה ביניהם - הדיאלוג שנוצר בין ייצוג שלי לייצוג של בן זוגי, בין חלק אחד בתוכי לחלק אחר, יש תנועה בין קשיים למשאבים. בין משהו שזקוק למשהו שתומך.
העבודה בתנועה בחדר מייצרת תנועה ושינוי גם בנושא הזה בחיינו, בחיים עצמם.
סדר פנימי, סדר מערכתי
אחת האיכויות הנדירות של קונסטלציה היא היכולת לעשות סדר בדברים.
בקונסטלציה משפחתית יש חשיבות להירארכיה המשפחתית, לסדר של הדברים.
קונסטלציה תמיד מתחילה בתחושת ערפל או בלגן או כאוס ממש - בחיים, בתפקידים המשפחתיים שלנו ובסדר הטבעי בין עבר להווה לעתיד.
אחד העקרונות האהובים עלי בקונסטלציה הוא שהעבר תומך בהווה ובעתיד. יש מאחורי זה הרבה תיאוריה שלא אכנס אליה כרגע אבל אני רוצה להגיד שזה עושה סדר בחיים.
ויש משהו שתמיד קורה בקונסטלציה גם אם לא מגיעים ל"פתרון" או לתובנה - יש תמיד איזו הקלה והתבהרות מתוך הסדר הפנימי והחיצוני שהסשן עושה.
משאבים
גם בפסיכותרפיה גופנית וגם בהתמקדות אנחנו עובדים מתוך משאבים, אנחנו מחברים מטופלת או מטופל למקורות כח ותמיכה שלהם כחלק רציף ובלתי נפרד מהטיפול. בשביל שנוכל להתמודד עם קושי אנחנו צריכים לדעת לא רק מה מה מפעיל אותנו, מה משמעות הקושי הזה עבורנו ומאיפה הוא נובע. אנחנו צריכים גם לחוש ולדעת שאנחנו נתמכים, שיש לנו מקורות כח והשראה נגישים בחיים, שמאפשרים לנו להתרחב, להיתמך, להתמלא, להיטען.
בטיפול בקונסטלציה משפחתית יש המון מקום למשאבים בתוך התהליך ולעבודת משאבים בכלל. אנחנו יכולים לשים ייצוג לקושי מסוים ואז להניח בד למשאב עבורו. אנחנו יכולות להניח בד לך ולבן הזוג שלך ואז להניח לכל אחד מכם משאב.
הדבר היפה הוא שאנחנו לא צריכים לדעת מה המשאב, מה הוא מייצג, איך הוא מתבטא בפועל, איך הוא נראה - אנחנו לא צריכים "לפתור" את כל זה ולדעת מה זה בשביל לתת למשאב להזין, לתמוך ולהיות שם - אנחנו רק צריכים לשים לזה בד - להרגיש בגוף מה מתאים עבור הנושא או הייצוג ולתת לו משאב. לשים בד ל"משהו שיתמוך בו" או ל"משהו שהוא זקוק לו".
אנחנו עושים את זה עם בדים צבעוניים, עם פתק ועליו מילה (למשל: רוגע, חיבור, אדמה) ואני אוהבת מאוד לעשות את זה גם עם קריסטלים - להניח קריסטל מסוים ש"קורא לי" על בד של ייצוג או נושא בחיי שזקוקים לתמיכה ולמשאב עבורם.
השראה ויצירתיות בתוך הקושי והלא נודע
הטיפול בקונסטלציה מאפשר לביטוי וליצירתיות לנכוח בתהליך שלנו ובכל סשן, בכל התבוננות מחדש.
יש משהו בתנועה, במגוון, בצבעים שמאפשר לנו להתחבר ליצירתיות שלנו, ולנוע מול הנושאים שהכי מאתגרים אותנו בצורה מלאת סקרנות, תנועה והשראה.
עולם הקונסטלציה הוא כמו יקום ממלא השראה - עבורי כמטפלת ועבור כל מטופלת ומטופל.
קשה להסביר את זה אבל חווים את זה ממש. ובגלל זה קונסטלציה נהדרת בעיני לתהליכי יצירה - לעסק שלנו, למשאלות שמבקשות להתגשם, לתנועה שמבקשת לקרות בעולם, לדבר חדש שמבקש להתהוות ולהיוולד.
וזה ניכר תמיד בחדר איך מול קושי או משהו שלא עובד או לא ידוע אנחנו יכולים פתאום לנוע בסקרנות, בגילוי, בקצב מדויק: מכאב לריפוי, מתקיעות לשינוי, מבלבול לבהירות, מנתק או הצפה - לנוכחות.
להביא נוכחות ובהירות לתוכנו, למערכות יחסים, לחיים
בסופו של דבר, הטיפול בקונסטלציה משפחתית והעבודה עם ייצוגים בקליניקה הם עוד כלי מופלא לנוכחות, לבהירות, לשינוי.
בשביל זה התכנסנו הרי, בשביל זה אנחנו מגיעים לטיפול:
- כדי להצליח להתמודד עם כאב או קושי, עם נושא לא פשוט בחיינו
- כדי להצליח להתבונן ולראות הכל קצת אחרת ממה שחשבנו וידענו או הצלחנו עד היום
- בשביל להיות נוכחים בכל מה שמאתגר אותנו ולא לברוח או להדחיק
- בשביל לקבל פרספקטיבה ובהירות במקום להישאר מבולבלים ותקועים
- בשביל לייצר שינוי מתוך הנוכחות, מתוך בהירות, מתוך חיבור ובחירה
ואז אנחנו שואלים לאט לאט, ביחד:
מה מפעיל אותי? מה מאתגר אותי?
מה הכי קשה לי בנושא הזה? בתחום הזה?
מה כואב? איזה פחד עולה? איזה כעס?
מה יעזור לי? מה יאפשר לי תמיכה ושינוי?
מה המשאלה שלי? לאן אני רוצה ללכת?
מה מדויק ונכון עבורי כרגע? מה חוסם או מכווץ אותי וכבר לא מתאים לי?
מה אני רוצה להגשים בחיי? איך אני רוצה להרגיש בתוכי ובחיים?
איך אני רוצה להיות עם הקרובים אלי - מה אני רוצה שיתאפשר לי עם ילדיי, עם בן או בת הזוג שלי, עם כל מי שבחיי?
בקונסטלציה משפחתית אפשר להתבונן ולענות לכל השאלות האלו - בנוכחות, בבהירות. בקצב הנכון לנו ובליווי תומך.
אפשר באמצעות הטיפול בקונסטלציה לחוות הקלה, תנועה ובהירות בכל נושא, בכל קושי, בכל מערכת יחסים בחיינו.
רוצים לשמוע עוד? להתנסות?
מזמינה אתכם ליצור קשר - לחוות, להתבונן לעומק, להיות עם נושאים מאתגרים בחייכם בדרך חדשה ומאפשרת...