השתתפתי לאחרונה בשרשור שמציג את גישת ההתמקדות בטיפול באחת מקבוצות המטפלים בפייסבוק, וכשישבתי לכתוב מהי התמקדות מנקודת מבטי ומהי התמקדות עבורי עלו הרבה קולות ומשפטים בבת אחת...וכך יצא שישבתי לכתוב קודם כל ולפני הכל - מה זה בשבילי לכתוב על התמקדות, להציג או להסביר אותה?
אני שמה לב שההזמנה הזו שהזמנתי את עצמי לכתוב על התמקדות מביאה התרגשות גדולה. התרגשות וגם איזו משאלה להצליח.
להצליח להסביר מה זה עבורי, להצליח לתאר במילים מדויקות למה אני כל כך אוהבת התמקדות, למה זה שינה את חיי בכל מיני מובנים.
איך מסבירים בכלל עד כמה זה משהו חי, שעוד מתרחש ונושם ומתרחב בי ככל שאני מתמקדת וגדלה עם זה?
יש בי חלק שפוחד שלא אצליח - להסביר, לשכנע, להעביר את העומק. להנגיש במילים פשוטות.
אז לפני הכל אני חוזרת אחורה ופנימה - אני מתחילה מהגוף.
ככה זה בהתמקדות גם, הרי.
המילה התמקדות והחוויה שלה בגוף
אני שואלת פנימה רגע - מה עצם המילה התמקדות מעלה בגוף שלי?
אני שוהה שם, ובודקת מה עולה.
אהבה גדולה.
תחושת התרחבות.
חיוך פנימי רחב רחב.
שייכות.
זוהי התחושה המורגשת של המילה התמקדות בגופי.
אני שוהה ומתעכבת עוד רגע על התחושה המורגשת של המילה התמקדות.
תחושה מרוגשת היא מושג מרכזי בהתמקדות ופירושו - הדרך בה הנושא נחווה אצלי בגוף.
כך אנחנו עושים בהתמקדות - פוגשים איזה נושא או מילה או קצה חוט של תחושה אודות דבר מסוים ומעמיקים פנימה,
מגששים לאט כדי להקשיב, להתבונן, לגלות..
אני נותנת למילה התמקדות למלא אותי. נושמת אותה, בודקת כמו מה זה מרגיש ואיך זה נראה:
אם יש לזה איזה דימוי, מרקם, צבע וצורה, תנועה, תחושה או מקום בגוף.
ככל שזה ממלא אותי יותר כך אני מאטה ושוהה עם זה עוד.
יש בזה משהו שממלא את כולי בהתרחבות. זה לא משהו ספציפי, זה רחב.
זה מורגש במיוחד בלב, בבית החזה ובגרון.
אני שמה לב שיש לתחושה המורגשת הזו מעין תנועה של נביעה כלפי מעלה ופתיחה לצדדים. עדינה ואיטית אבל רחבה.
כמו להצמיד ידיים למרכז בית החזה אחת מעל השניה ואז לפתוח אותן רחב לצדדים.
עולה תחושה בגוף כמו מגע של מי מעין קרירים ועמוקים. נובעים בעדינות ואז מתרחבים.
אני שוהה רגע עם תחושת המים העמוקים והקרירים.
המעין הופך נהר, סביבו יש יער.
הכל נורא שקט.
אני יכולה להרגיש ולראות את הגוף שלי עומד שם במרכז היער, אני יכולה להריח את המים, את האדמה ואת העצים.
לחוש בכפות רגלי היחפות כל רגב אדמה, כל עלה וכל אבן את מגע המים ותנועתם.
כל כך נעים, ממלא, מורגש בכל הגוף ועם זאת שקט, רוגע, איטי ומלא בתחושת מוגנות.
אני רוצה לטבול כולי, לצלול ולעלות, לצוף ולשחות במים האלו.
אני רוצה להמשיך לחקור כל טיפה, כל רגב, כל ריח, את כל היער הזה.
התמקדות היא כמו יער רחב ומוכר
בעצם אני מכירה כבר את היער הזה. ובכל זאת הוא תמיד חדש לי.
היער הזה מוכר לי כי הוא מופיע כמעט בכל התמקדות שעשיתי בשנים האחרונות.
תמיד לקראת סוף הסשן החלקים שפגשתי מסתדרים ותופסים את מקומם ביער הזה (מאוד קונסטלטיבי אם קונסטלציה מוכרת לך).
והיער הזה הוא המרחב שמקבל אליו כל חלק שחי וקיים בתוכי.
כל חלק ביקורתי שעלה בי אי פעם, כל חלק חרד או מבויש, רוצה או נרגש...
היער הוא המרחב הפנימי שרואה ונותן מקום מוגן לחלקים ילדיים עדינים, לחלקים נשיים סוערים, לחלקים העייפים, הזועמים, לחלקים שלא יודעים ולחלקים בתוכי שרוצים כל כך.
היער והנהר שבתוכו הם הסביבה הטבעית הפנימית שלי. המקום בו כל תחושה, רגש רצון או כאב
יכולים לעלות, לקבל מקום. לדבר או לשתוק. להאמין או לא לסמוך. ללכת קצת הצידה, לחזור.
פה אני פוגשת את עצמי פעם אחר פעם - כבר כמה וכמה שנים - פה אני מתמלאת התבוננות, אמפטיה, אהבה, אמונה ובהירות.
פה אני מגלה ומתגלה בכל רגע מחדש.
זו המילה התמקדות בשבילי. זו התמקדות בשבילי:
יער רחב ומוגן ובתוכו נהר שופע ומזין שמתפצל למעין אינטימי ועדין כל כך. רק שלי.
מקום לכל החלקים הפנימיים שלי. מקום לפגוש אותי ולהעמיק פנימה.
מקום מלא התרחבות, נביעה ואהבה.
זה מקום בו אני נראית ושייכת.
זה הבית שחיפשתי תמיד.