כבר חודשיים מאז שהאתר עלה ולא כתבתי בבלוג.
כבר חודשיים שלושה שלא העליתי פוסט בפייסבוק, שלא שיווקתי "כהלכה".
וכל יום שעובר זה מתקתק כזה ברקע - שעוד לא פרסמתי ולא כתבתי כלום. שלא עשיתי מספיק ובכלל.
היו כמה פוסטים מוכנים במגירה (כלומר ב-drafts של גוגל),
היו אפילו שני מאמרים עמוקים כמעט מוכנים, היו רעיונות שרק היה צריך לשבת לכתוב -
ולא היה כח. ולא היה זמן.
אוגוסט, חגים וכל מה שלא הספקתי
היה אוגוסט ואז היה ספטמבר, שגם הוא תיכף אוזל, והיה חופש וילדים והסתגלויות וכיתה א' וחגים ובעיקר לא הספקתי את עצמי.
כבר שבועות שאני מרגישה, בואי נכתוב את זה כמו שזה - כמו כישלון מוחלט.
לא מספיקה את הררי הכביסה, לא מגיעה לעשות טלפונים לברר על חוגים (כולם כבר רשומים וסגורים על עצמם), לא מספיקה לבשל לעצמי אוכל בריא ומזין (היוש פחמימות ריקות), לא הספקתי חופשה עם בן הזוג והילדים, ואני ממש לא מספיקה לכתוב, לשווק, לזמן ולתכנן את השנה שכבר הסתערה פנימה, לסכם את הקודמת.
מה אני כן מספיקה? להרגיש תקועה, להרגיש עמוסה, להרגיש פחות ולא מספיקה.
להרגיש כישלון מוחלט כאמא, כבת זוג, כמטפלת וכותבת, כאישה בפני עצמי.
לשהות בתוך תחושת הכישלון
עכשיו, אם קראתן אותי פעם פעמיים בעבר, אתן בטח כבר מנחשות שעכשיו מגיע הרגע לעצור רק לשניה.
לפנות מרחב, לשהות בתוך כל זה.
לשהות בגוף עם התחושות והרגשות שעולים.
לשים בד ועוד בד על הרצפה לכל מה שאני לא מספיקה, לביקורת, למשאלות, לעייפות המתמשכת, לתחושת הכישלון הגדולה.
מה כן מתאפשר אחרי ששוהים עם תחושת הכישלון, עם כל מה שלא הספקתי ורודף אותי?
מתאפשרת נשימה.
אחר כך בכי קטן.
עוד קצת שיפוט עצמי וביקורת מצליפה,
עוד קצת מאותה עייפות גדולה.
ואחרי כמה ימים של ככה בדיוק, של לשהות עם כל התחושות והמחשבות האלה, עם הביקורת ושיפוט וההשוואה לאחרים, אחרי שאני נושמת ונותנת לכל החלקים האלה להיות כמו שהם בדיוק, אומרת להם שהם יכולים להישאר (לפעמים בעצבים לפעמים בכוונה אמיתית) - אני מצליחה להסתכל רגע אחורה וסביבי.
אני לא לבד
מה אני יכולה לראות כשאני מרימה את הראש מבעד למסך הכישלון שלי?
אני רואה איך הרבה מהקרובים לי נמצאים באותו מצב בדיוק.
אין כח לשווק, קורסים נדחים, תוכניות לא מתממשות למרות כל החלומות והתכנון והרצונות, אני רואה עוד נשים אהובות שצועדות איתי בדרך מרגישות ממש כמוני, מופעלות בדיוק כמוני מהפייסבוק, מהחגים, מסדר יום כאוטי ומתחלף.
לא מספיקות.
מרגישות "פחות".
מרגישות כמו כישלון.
אני לא לבד שם.
השהייה מאפשרת
צרת רבים לא תמיד מנחמת, אבל השהייה עם מה שעולה וקורה ממילא מבהירה לאט ומאפשרת.
וכן, חסכתי מכם את החידוד "השהייה משחררת"...
אז אני שוהה.
אני שוהה, מתעכבת ומאטה. עוצרת ושוהה. עם כל מה שעולה, שרוצה, שלא מצליח, שכן צועק,
עם כל החרא הזה.
ואני מצליחה לשהות בתוך זה רק כמה שאני מצליחה.
אני מצליחה לבטא משהו מזה, רק מה שמוכן להתבטא,
ולבקש עבורי את התמיכה שאני צריכה, גם כן רק בזמן ומול מי שאני מצליחה.
מה אפשר? לקנות לי ספר חדש, שיחת לילה עם חברה, קפה עם עצמי ובהייה בחלל (כן לא עבדתי באותו יום וזה הרגיש נפלא ונורא באותה מידה),
סשן מרגש בקליניקה, לשים בדים לתחושות, רגשות וחלקים,
והרבה התמקדות.
זהרורים של אור בעלטה
מה התאפשר בכל זאת בתוך תחושת הכישלון והמצב המתמשך הזה?
נרשמתי אתמול לסדנת שירה,
יש לי שתי מטופלות חדשות ומרגשות שהגיעו דווקא ביולי-אוגוסט,
סיימתי לפני כמה רגעים קורס קונסטלציה משפחתית בטיפול זוגי (היה מדהים),
יש לי אתר חדש לכתוב עבור מרכז לטיפול רגשי בילדים ובהורים שמזכיר לי שבחרתי בנישה הכי ממלאת השראה שיש,
הצלחתי לכתוב הבוקר חצי עמוד של הודיות לשנה שהיתה,
והנה, הנה יש לי פוסט פה ממש עוד רגע שאני מקלידה ביד ימין,
כי ביד שמאל אני מחזיקה טוסט. והוא פאקינג טעים.
אז ככה זה כששוהים וגם כשלא מצליחים לשהות באותו רגע, מתישהו כן מצליחים.
ואז בכל זאת יש זהרורים של אור בתוך מה שנראה כמו עלטה.
יש מדי פעם תנועות קטנות של נוכחות והגשמה בתוך מה שהיה נראה כל הזמן הזה כמו כישלון אחד גדול ומתמשך שמכסה הכל.
מה יהיה?
אני לא יודעת עדיין.
אני לא יודעת מתי אפרסם את הפוסט הבא,
אני לא יודעת מתי אגיע לכל הפוסטים שרציתי לפרסם,
אני לא יודעת מתי אבנה דף נחיתה לסדנת כתיבה למטפלות שכבר מוכנה,
ומתי אשריין תאריך ואפרסם אותה,
אני לא יודעת מתי אתפנה להזמין לשווק ולהזמין עוד מטופלות לקליניקה,
אני יודעת שכרגע כרגע אני רעבה ועייפה, ועוד קצת נכשלת ולא מספיקה,
ותיכף עוד חג...ובכל זאת נראה שהספקתי כמה דברים באוגוסט-ספטמבר הזה,
אז אני אלך לשהות עם הכל עוד קצת, לשתות עוד קפה ולאכול טוסט.
ואולי אצליח להתקשר לברר על חוג כדורגל עוד היום,
ואולי לא.
שנה טובה, דיה
אני רוצה לאחל לנו שנה טובה דיה.
שנה שגם בה נספיק כמה שנספיק, יתאפשר מה שיתאפשר, נרגיש כישלון לעיתים,
אבל גם נצליח - לנכוח, לנשום, להגשים, לשווק, לשהות בגוף ומול מה שעולה
לבקש לעצמנו כמה שאפשר את התמיכה וההקשבה שאנחנו צריכות.
וכמה שנצליח לנכוח ולהגשים, כמה שנצליח להספיק - זה יהיה לא מעט.
זה יהיה בדיוק מדויק.
הנה פוסט חדש בבלוג, באתר.
תודה שקראתן אותי,
אפשר ומומלץ להצטרף לרשימת התפוצה הלא חופרת.
שתהיה לנו שנה של נוכחות בהירה והתגלות לב
❤️
קרן